באופן לגמרי בלתי צפוי ובלתי מתוכנן ירדנו לאילת עם שריתה ושותפנו.
הם הזמינו לעצמם חדר במלון ואז שאלו אם במקרה בא לנו להצטרף. לא השקענו בזה יותר מדי מחשבה, מייד אמרנו שכן.
ירדנו בערב יום הזכרון וחזרנו ביום העצמאות.
היה מוזר להיות בערב יום הזכרון וביום הזכרון עצמו במלון, אבל האמת שהיה טוב להתרחק קצת מהיום יום. לא שהוא לא רדף אחרינו גם לשם. ברור שהתעדכנו בכל מה שקורה, ביום הזכרון, הפיגוע, טקסי יום הזכרון...הכל. אי אפשר לברוח באמת.
היינו רחוקים מהעיר, במלון ליד חוף אלמוג, ולא נכנסנו העירה בכלל. התאים לנו השקט, הבידוד. היינו בעיקר בים. לעמוד בצפירה של יום הזיכרון על שפת הים זו באמת חווייה שונה. אפילו גלשני הרוח נעמדו איכשהו למשך הצפירה. היה בזה משהו מיוחד.
לעומת זאת ערב קודם הצפירה תפסה אותנו במלון ליד הבריכה, ולידנו שיחקו פינג פונג.
המלון היה מלא בערבים ישראלים בחופשה שלהם שבעקבות עיד אל פיטר. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נופשים במלון בארץ יחד עם מוסלמים חוגגים. פרט לעניין הצפירה (שממש לא ציפיתי שיעמדו בה דום אבל די צרם שהמשיכו לשחק) האווירה היתה ממש שקטה ונעימה. דווקא למחרת, כשהתחילו להגיע המשפחות היהודיות לקראת יום העצמאות, התחיל הבלגן והרעש והבכי וטריקת הדלתות. היה מעניין להתבונן מהצד.
היו גם מעט תיירים.
שותפנו התחיל להרגיש לא טוב במהלך החופשה - הוא כבר כמה חודשים לא מצליח לצאת לגמרי מאיזה וירוס דמוי שפעת שלא עוזב אותו. זה התחיל כבר בערב הראשון שלנו באילת, ולמרות שהצענו לבטל הכל ולחזור הביתה הוא העדיף להישאר שם. בסך הכל הישיבה בים כן עשתה לו טוב.
בסופו של דבר כן היה טוב להיות ביחד שלושה ימים, לנוח ולדבר ולהתנתק קצת מהשיגרה.
בערב יום העצמאות אכלנו במסעדת שוק הדגים, שהפתיעה לטובה. היתה ארוחה ממש טעימה וגם שירות טוב. עזר כמובן שהבעלים הוא חבר טוב של גיסי, שהרים לו טלפון ואמר שאנחנו מגיעים.
אהבתי איך בבוקר יום העצמאות המלון התקשט בצבעי כחול לבן ודגלים, וכל פינת הקינוחים בארוחת הבוקר היתה בצבעי כחול לבן, כולל מגני דוד ממרנג. מקסים. במקביל היתה פינת מתוקים ערבים, לטובת החוגגים המוסלמים. היה ממש יפה ומושקע. ובכלל, היתה ארוחת בוקר טובה מאד.
בדרך חזרה עברנו דרך פארק צבעי רמון, שעד אז לא ידענו על קיומו, וגם אין ממש שילוט שמצביע עליו.
את יום הולדתו של אבא שלי דחינו, לבקשתו. הוא עדיין לא מרגיש מספיק טוב. מקווה שזה באמת "עדיין" ולא מצב תמידי מעכשיו.
הרגל עדיין עושה לי בעיות ואני ממתינה לתור אצל האורתופד. בינתיים במקום לצאת להליכות אני מקפידה להתעמל על מכשיר האליפטיקל בחדר הכושר (גם במלון) וזה קצת מקל.
ל-T היה עוד התקף קשה מאד גם שם, באמצע ההליכה על המסילה בחדר הכושר. זה כבר הגיע לשלושה התקפים קשים תוך פחות משבוע.
הוא כתב סוף סוף לפרופסור וביקש להמשיך את חיפוש הפתרונות למצבו, והפרופסור כתב שהוא מפנה אותו למנהל החטיבה הכירורגית לבדיקה והמשך בירור. בינתיים עוד לא הגיע זימון, אבל אולי זה צעד בכיוון טוב.
באופן כללי הדכדוך אצלי עדיין די שולט. גם בגלל העניינים האישיים וגם בגלל המצב הכללי. לא מצליחה להיות אופטימית, כבר כמה חודשים. זה מאד לא אופייני לי....נראה מה יהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה