והנה חלף לו כבר עוד שבוע.
בששי ערכנו כאן ארוחה משפחתית מצומצמת, רק עם המשפחה של בתי. הנכדים היו מתוקים כתמיד והגדולים נשארו לישון. לא היה לחץ להחזיר את הורי הביתה, כי הם לא היו, אז היה הרבה יותר זמן סתם לשבת בסלון אחרי האוכל ולדבר. קניתי לשרי חוברות צביעה וטושים חדשים והיא מייד ניגשה לצייר. אחר כך היא רצתה לרקוד ושמנו את "מקרנה" ורקדתי יחד איתה.
בשבת קפצנו לביקור אצל הורי באחוזה יחד עם נשמותק וחכמוד, והבאנו שאריות אוכל ועוגה. הם שמחו מאד וגם הנכדים (הנינים) שמחו לראות אותם. אבא עדיין עייף מאד....וכבר חלף חודש מאז שסיים את ההקרנות.
אחר כך הקפצנו את הילדים הביתה ובילינו את שאר השבת במנוחה.
בערב יצאנו להפגנה בנתניה ופגשנו שם את שותפנו ואת שריתה.
היתה שם גם הפגנה של תומכי הרפורמה המשפטית, אבל לא ראינו שהגיעו לשם הרבה אנשים.
בראשון היה מפגש של בני הדודים של T אצל גיסי וגיס-טי.
זו היתה הפעם הראשונה שהיינו אצלם בבית מזה שנים רבות. מוזר, אבל ככה זה. היינו די בנתק במשך הרבה שנים. סיפור ארוך.
הם היו אצלנו כמה פעמים במסגרת משפחתית רחבה יותר וכמובן במפגש הגדול בין המשפחות בשנה שעברה, אבל לא היינו אצלם כל כך הרבה שנים, שהתברר שמאז הם הספיקו למכור את הבית שלהם, לעבור לדירה שכורה ביישוב סמוך, ולפני חודש לעבור שוב לדירה שכורה אחרת באותו היישוב.
כמעט כל בני הדודים הגיעו (פרט להוא שהגיע אלינו שבוע קודם בארבע וחצי, כשרוב האנשים כבר הלכו, ואחותו שהיא כמעט בגיל של הורי, ולא מגיעה לשום מקום אם לא מסיעים אותה).
היתה אווירה טובה ואוכל טעים, גיס-טי עיצבה מאד יפה את השולחן ושניהם ממש השקיעו (היא באוכל והוא בקינוחים).
השבוע היה לי גם תור לעיסוי - והפעם ביקשתי ממנו לעסות טיפה פחות חזק וזה היה ממש מועיל וטוב. באותו היום נפגשתי גם עם 'מחברת'. ייתכן שהיא תעבור ניתוח בגב - שמסב לה הרבה מאד כאבים כבר כמה שנים טובות. מפחיד אבל מעורר תקווה.
נמאס לי כבר לדווח על בעיות הבריאות של T - בעיקר בגלל התסכול הגדול על כך שהוא לא מוכן כרגע להמשיך להתייעץ עם מומחים נוספים ולבחון דרכים חלופיות לאבחון ו/או טיפול. ביומיים האחרונים הוא סבל משני התקפי כאב גדולים, יום אחרי יום - שזה נדיר.
בנוסף יש לו מדי פעם כאבי שרירים (האמנם שרירים?) ברגל כזו או אחרת. אולי זה מהגב. אולי הכל מהגב, כפי ששיער המגיב היקר שוקי.
גם כף הרגל שלי ממשיכה לזייף, אבל לא כל הזמן - שזה בכלל מוזר. יום אחד היו לי כאבים נוראיים דווקא כשקמתי מהשנ"ץ, ואז למחרת בבוקר הלכתי שמונה קילומטר בלי בעיות (הלכתי לאט יחסית ובשום שלב לא רצתי), אבל יותר מאוחר פתאום כן כאב מידי פעם. מחכה לתור אצל האורתופד.
בגזרת הספרים, אחי המליץ לי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ (באנגלית). מייד נסחפתי אל תוך הספר. יש לו, לאישיגורו, דרך לתאר מציאות הזויה לחלוטין כמשהו לגמרי הגיוני ואפשרי.
בכלל, אחי, ש"שומע ספרים" כמו בני, הבין לאחרונה שהוא מעדיף את הקלאסיקות - למשל עכשיו סיים את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק. אולי אוריד אותו בהמשך ואנסה לקרוא גם. זוכרת שמזמן מזמן ראיתי את הסרט.
בהמשך הבטחתי לעצמי שגם אנסה שוב לקרוא את אחד מספריו של מאיר שלו.
הייתי די בהלם השבוע כשגם יהונתן גפן נפטר פתאום.
בגזרת הסדרות, אחרי שצפיתי בהתלהבות שלוש עונות שלמות של "יורשים", די ויתרתי על העונה הרביעית, כי הרגשתי שזה מתחיל לחזור על עצמו. ואז אמא שלי אמרה שכדאי לי לצפות בפרק השלישי של העונה הרביעית ואז נדבר. אז צפיתי. לא רוצה לעשות ספוילר למי שעדיין לא ראה (ומתכוון לראות) אבל ייתכן שסוף סוף הם ייצאו מהתקיעות שנקלעו אליה. או שגם התפנית הזו בעלילה תהווה סוג חדש של תקיעות. נראה.
בכל מקרה מה שהכי רציתי לומר, הוא שהמוסיקה של הסידרה הזאת פשוט מעולה. גם הפתיחה וגם קטעי הליווי תוך כדי הסידרה. המוסיקה ממשיכה לנגן לי בראש אחרי שאני מסיימת לצפות. אולי רק בשביל זה שווה לצפות.
לקראת סוף השבוע התקשר חתני ושאל אם הורי מגיעים אלינו בששי, ואם לא - האם בא לנו להגיע אליהם לארוחה, ולהביא משהו טעים. הסתבר שלא בא לו לצאת מהבית אבל כן בא להם להיפגש איתנו. אני דווקא שמחתי על האופציה שלא לארח, ו-T הכין רק ניוקי וחומוס - בלי כל הארוחה שמסביב - אז זה גם הקל עליו. עלינו.
נשמותק לא הרגיש טוב - כבר הפסקתי לספור כמה פעמים היה חולה השנה, המתוקי. בתי אמרה לו להסתובב עם מסיכה ולא להתקרב אלינו יותר מדי. חכמוד ושרי היו בסדר, ושרי גייסה אותי למשחקים הרגילים שלנו - בעיקר סירקה אותי ועשתה לי צמה וקוקו וחיטטה לי בתיק....
כשהגענו בדיוק היא וחתני הדביקו על קירות החדר שלה מדבקות של "פרוזן" וגם קשתות מרהיבות (שזוהרות בחושך). לא זוכרת אם סיפרתי כאן ששוב בתי וחתני החליפו לילדים את החדרים - כעת שני הבנים שוב בחדר אחד, כאשר אחד מהם ישן במיטה שחתני בנה, שתלויה מן התקרה, ושרי קיבלה חדר לעצמה, וסוף סוף ישנה כל הלילה במיטתה,כאשר בתי מצטרפת אליה על מזרון לידה מתי שהוא באמצע הלילה כשהיא מתעוררת.
זהו שלב ביניים מבורך משינה במיטת ההורים כל הלילה, להירדמות במיטתה ומעבר למיטת ההורים באמצע הלילה, לשלב הנוכחי. בתקווה שבהמשך היא תישן לבד כל הלילה בחדרה במיטתה.
הניוקי היו מעולים (מה שנקרא אצלנו במשפחה "ניוקי עננים" כי הם אווריריים ונימוחים בפה) ובתי וחתני הכינו בר ים בתנור וסלט (ופסטה לשרי ונשמותק שלא אוהבים ניוקי). היה מצוין ורבצנו איתם בסלון עוד כמה זמן אחרי הארוחה, מפטפטים ומתעדכנים בקורות השבוע.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן שבתי וחתני רכשו דירה בבניין שעומד לעבור תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה מחדש). הם רכשו את הדירה עוד לפני שהיה היתר בנייה (מה שהיה אמור להוזיל את עלות הדירה אבל בפועל לדעתנו הם התחייבו למחיר ממש שערורייתי). ההיתר היה אמור להתקבל כשלושה חודשים לאחר חתימת החוזה, ובפועל זה לקח חצי שנה. בסוף התקבל ההיתר והפרוייקט כנראה מתקדם (לפחות כך הצליח היזם לשכנע את חתני, המודאג ובצדק).
כשהם התייעצו איתנו לגבי כל פרויקט הרכישה הזה T הביע את הסתייגויותיו ואמר שהוא לא היה רוכש את הדירה הזאת, אבל מרגע שהם החליטו שהם כן הולכים על זה הפסקנו להביע את דעתנו או התנגדויות כלשהן (מה הטעם?) והם מעדכנים אותנו מפעם לפעם. אני מאד מקווה בשבילם שהכל יסתדר בדיוק כפי שהם רוצים. כך או אחרת מדובר על דירה שתהיה מוכנה, במקרה הטוב, בעוד כשנתיים. אני בעיקר מאד מקווה שהם יצליחו למכור את הדירה שלהם כשיגיע הרגע שבו יצטרכו לעשות זאת.
יום השואה היה עצוב מתמיד, אולי בגלל כל מה שקורה סביבנו, ואולי בגלל שהולכים ונפטרים השורדים....ובגלל מצבם הקשה של חלק ניכר מהם.
השנה הבנתי פתאום (למרות שבעצם כבר ידעתי זאת) שלילדים לא חושפים היום את זוועות יום השואה באותו האופן שנהגו לעשות בתקופה שילדיי היו קטנים.
כשאנחנו היינו קטנים זה גם היה שונה - לא דיברו על המון דברים, לא השורדים עצמם ולא מוסדות המדינה שהיו אמונות על ההנצחה. להרגשתי נעשה להם עוול גדול, לכל הניצולים שהגיעו מתופת שלא ניתן לדמיין או לתאר. בתקופה שילדיי היו קטנים המטוטלת התחילה לזוז לכיוון הקיצון האחד, שבו מספרים ומראים הכל (סרטים שתיעדו הנאצים, למשל) ולא תמיד זה היה תואם גיל.
לבתי היו סיוטים במשך שנים...והיום היא דווקא שמחה שילדיה פחות נחשפים לזוועות ממש, ומקבלים את המידע במשורה ובעדינות.
טוב, הפוסט הזה ארוך ומבולגן....כדאי לסגור ולשלח אותו לדרכו.
שבוע לא פשוט עומד לפנינו, יום הזיכרון ויום העצמאות.
נראה איך נעבור אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה