ההחלמה של T מתקדמת לאיטה אבל יפה. יומיים הוא הלך מעל לשני קילומטר בבוקר ואז יומיים הוא התקדם לארבעה קילומטר, והבוקר חזר לשניים. הקצב כמובן הרבה יותר איטי מהקצב הרגיל שלו, אבל אני רואה שיש הרבה סיפוק במסוגלות שלו לעשות הליכת בוקר, לא חשוב באיזה פורמט.
הוא אוכל יפה מאד, יחסית למה שחששנו כאשר הכינו אותנו לניתוח הזה. ביומיים האחרונים הוא גם ניסה לאכול כמה דברים חדשים, בכמויות קטנות, והבין שזה עוד מוקדם מדי. היתה לו שיחה טובה עם הדיאטנית שלנו, שכיוונה אותו ודייקה אותו לגבי מה ניתן להקדים ועם מה עדיף לחכות עוד קצת.
כשהוא ישן הוא ישן היטב, עד שמתחילים כאבי בטן או שמגרד לו בתפרים/סיכות וזה משגע אותו.
הנוזל בשקית הנקז כבר בצבע שקוף צהבהב ולא חלבי לבלבי.
הפרופסור הקדים את מועד הביקורת אצלו לשבוע הבא במקום בעוד שבועיים, ואז הוא כבר יסיר לו גם את הנקז וגם את הסיכות. מאמינה שאז תגיע הקלה גדולה מאד.
עדיין אין תוצאות של הפתולוגיה.
השבוע באימון הריצה הראשון הצלחתי בקלות לרוץ 4 דקות רצוף לסירוגין, מה שאולי אומר שביום שרצתי אינטרוולים של 3.5 דקות הייתי פשוט עייפה יותר. או שהגוף מתרגל. מחר או מחרתיים אעשה את אימון הריצה השני. לפעמים אני עושה שלושה בשבוע אבל בדרך כלל שניים. שאר הבקרים אני הולכת (שמונה קילומטר) או מתעמלת בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ואז מכשירים ומזרון).
לא זוכרת אם הזכרתי כאן שיש לנו צובר של גאז בבית. פעם בשנה וחצי/שנתיים אנחנו מזמינים אספקה של גאז, כשמד הצובר יורד מתחת ל-30%. הפעם כאשר הזמנו גאז הודיעו לנו שחייבים לבצע ביקורת תחילה, ושלחו טכנאי זעפן שרק חיפש למצוא לנו ליקויים. פתאום הוא החליט שכיון שיש מנורות חשמל בגינה במרחק פחות משלושה מטר מהצובר, צריך לבטל אותן. כנ"ל לגבי מצלמת אבטחה אחת. זה היה מקומם בעיקר כי המנורות האלה הרי כבר היו קיימות כאשר בנו את הצובר וגם בעת הביקורת הקודמת שנערכה לפני שש שנים. מצלמת האבטחה הזו אמנם חדשה, אבל היא בכלל 12 וולט ולא ברור מה הבעיה של הימצאותה במרחק של (אולי) פחות משלושה מטר מהצובר.
החלטנו שננתק את החשמל מהמנורות ומהמצלמה לקראת הביקורת החוזרת ונערכנו למלחמה, אבל אז השבוע הגיע טכנאי חדש וידידותי שפטר את קביעותיו של הטכנאי הקודם כשטויות ואישר הכל. אז השבוע אמורים לספק לנו סוף סוף גאז.
אצלנו הכיריים על גאז, חימום המים הוא על גאז, והצרכן הכבד ביותר הוא הקמין, שאף הוא על גאז, אבל בו אנחנו כמובן משתמשים רק בחודשי החורף הקרים. וגם חימום המים בעצם פועל בעיקר בחורף כי בקיץ עובד דוד השמש.
בדקתי עכשיו ואני רואה שמילאנו את הצובר בפברואר 2020, שזה הספק יפה מאד. כמעט שנתיים שלמות בין מילוי למילוי.
עוד בענייני הבית, באו להתקין את השער החשמלי החדש והתברר (כמובן?) ששום דבר הוא לא כמו שסוכם.
לא ממש התרגזנו, למרות שהיינו אמורים להתרגז, אבל כבר הבנו שהבינוניות פושה בכל, ואיש המכירות וגם איש המדידות שהגיע בעקבות ההזמנה לא באמת העבירו את המידע הנדרש לחברה, ולכן השער חזר כלעומת שבא וינסו לתקן את הליקויים לפי דרישותינו ולהתקינו מחדש בתחילת השבוע הבא. נחיה ונראה.
השבוע הצלחתי להיפגש עם מחברת בבית קפה (באוויר הפתוח כמובן), פעם ראשונה בעצם שאני יושבת בבית קפה עם חברה מאז הניתוח של T.
ובחזרה לנושא הניתוח, T החליט על מתנת הוקרת תודה לפרופסור, ומתכנן גם לחלק חבילות שי לכל צוות המחלקה. הוא גם שלח סידור פרחים למנהלת הדימות, על העזרה שלה בפענוח ה-MRI ובעיקר על שיחת הייעוץ שערכה עימו. בנוסף הוא שלח לרוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב, מכתב תודה שבו הוא מפרט את תודתו והוקרתו למחלקה, לבית החולים, ולכל אחד מעובדי המחלקה תוך ציון שמותיהם.
אני חושבת שזה חשוב מאד שהאנשים היקרים האלה שעשו הכל כדי לעזור ולהקל, ירגישו שמעריכים את מאמציהם ואת עבודתם.
עוד השבוע גנבו לשותפנו את הרכב. נראה שיש מכת גניבות רכב מוגברת, היות שאין במלאי רכבים חדשים או חלקי חילוף חדשים. וכיון שכך, שותפנו יצטרך כנראה לחכות ליוני או יולי אם יזמין עכשיו רכב חדש. משום מה אין לו בביטוח רכב חלופי במקרה של גניבה, אז ברור שנתנו לו בינתיים את הרכב שלי. כבר מזמן אנחנו מתלבטים בשביל מה בעצם אנחנו זקוקים לשני רכבים, אורח החיים שלנו הוא כזה, שאין לנו באמת צורך בשתי מכוניות. והרי במקרה הצורך יש ל-T גם אופנוע (כאשר הוא יחלים וזה יחזור להיות רלוונטי).
בינתיים הוא ושריתה החליטו ספונטנית על חופשה קצרה באילת, ושמחנו ממש שאחרי כל הקושי והסבל עם מחלתה ומותה של אמו והדאגה ל-T והסיוע המסור שלו בימי האשפוז - הם לקחו לעצמם את היומיים/שלושה האלה להתאוורר קצת ולנפוש.
בשיחת וידאו עם בני וכלתי ראינו את 'קיקה' לראשונה בוידאו והיא באמת באמת מתוקונת. היום היא וכלתי משתחררות הביתה מבית היולדות, ואני מתה מסקרנות לראות את המפגש בינה לבין סביבוני (שמפאת הקורונה אסור היה להביא אותו לביקור בבית החולים).
היום ביקרו אצלנו המהנדס וביוכימיה, והיה נחמד להיפגש אחרי כמה שבועות שרק דיברנו בטלפון. לבית החולים T ביקש שלא יגיעו, ומאז שהוא השתחרר היא היתה מצוננת אז נמנעה כמובן מלהגיע.
אחר הצהריים לקחתי את מיינקוני לחיסון השני. על הדרך לחצתי את הווטרינר לגבי הסרת הציפורניים שלו. אני מבינה שהוא בבעיה, כי אסור לבצע את הניתוח הזה והוא חושש שעובדות המרפאה תלשנה עליו והוא יאבד את הרישיון שלו. מצד שני הא גם מבין אותי, ולפני שזה נאסר הוא היה עושה שניים/שלושה ניתוחים כאלה כל שבוע. בקיצור הוא יחזור אלי עם העניין הזה, ובינתיים הוא גזז למיינקוני ציפורניים, בתקווה שזה ייקל מעט על סבלנו. אני מבינה שבמקרה שהוא יודיע סופית שלא ניתן יהיה לנתח, נצטרך להסתפק בגזיזת הציפורניים ולקוות שזה יספיק.
בנושא הקורונה אני לא יודעת מה יהיה באמת עם האומיקרון הזה. הורי התחסנו כבר היום, וגם אנחנו חושבים על זה. T שאל את הפרופסור אם יש מניעה להתחסן והלא ענה (בצניעותו כי רבה) שהוא באמת לא יודע. נראה לי שנחכה עד שייצא הנקז וייצאו הסיכות ו-T יתחזק מעט יותר, ואז נקבע לנו תור לחיסון.
אני שמחה שהורי לפחות יהיו מחוסנים, ופחות נצטרך לדאוג להם בכל פעם שאנחנו נפגשים איתם.
ונקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה