שלוש מילים

 שלוש מילים אמר הפרופסור בשנייה שנכנסנו אליו לחדר. "לא היה גידול". 

לקח לנו רגע לעכל את מה שהוא אמר. לא היה גידול. הוא חזר על זה כמה פעמים (אולי כי ראה את הפנים השואלות שלנו) ומייד פצח בהסבר מפורט, איך קרה לא מזמן שמישהי עבר את הניתוח הזה והדו"ח הפתולוגי אמר שלא היה גידול, אבל בעצם פספס גידול קטן שהיה שם, ואחרי שנה היא חזרה עם גרורות (לא סיפר איך זה נגמר....).

מאז אותו מקרה שונה הפרוטוקול בבית החולים ואת הבדיקה הפתולוגיה עורכים לפחות שני מומחים שונים שבודקים אחד את השני ואת הממצאים בנפרד, ורק כאשר כולם תמימי דעים שאכן אין גידול ואין תהליך ממאיר כלשהו - רק אז זה מה שנכתב בדו"ח.

לא היה גידול רק ריקמה דלקתית וצלקתית, שחסמה גם את צינור המרה וגם הגדילה את צינור הלבלב. 

עכשיו הבנו מעט יותר טוב את ההתייחסות הספקנית שלו לגבי הביופסיות הקודמות, את הדאגה הגדולה שלו, את הצורך שלו ביסודיות ובוודאות. 

אין צורך לומר - חשנו הקלה עצומה. 

אחרי שהתאוששנו מעט ו-T דיווח לו איך הוא מרגיש, איך הוא אוכל וכמה פעילות גופנית הוא עושה (והוכתר כמצטיין המחלקה) שאלנו "אז מה בעצם היה שם, לעזאזל?"

והפרופסור ברוב ענוותו ענה שאי אפשר באמת לדעת. אולי אולי אבן/ים מכיס המרה (או בוצה - תוספת שלי) שירדו במורד צינור המרה וגרמו לדלקות שהצטלקו....אבל אי אפשר באמת לדעת. מה שחשוב הוא שכל הג'יפה הזאת (מילה שלי) נוקתה בניתוח באופן יסודי. 

כעת יהיה מעקב כמובן ובדיקות תקופתיות (בין היתר לוודא שהלבלב ממשיך לייצר את האינסולין ושאר האנזימים שהוא אמון על ייצורם, ושהגוף מצליח לספוג ויטמינים שבדרך כלל נספגים על ידי התריסריון שהוסר). אבל בעצם ניתן אור ירוק להמשך החלמה וחזרה הדרגתית לשיגרת החיים, ואולי T יכול לשים את הפרק הנוראי הזה מאחוריו. מאחורינו. 

בעת הביקור הודה הפרופסור ל-T על מכתב התודה וההלל שהוא שלח למנהל בית החולים ועל המתנות שהוא חילק לכל אנשי צוות המחלקה, ו-T נתן לו גם שי אישי מכובד, שגרם לפרופסור מעט מבוכה ואמר "הגזמת לגמרי". גם את מנהלת הדימות T לא שכח - בעצם השיחה איתה היתה זו שעשתה לו סדר בראש לגבי הצורך בניתוח והסיכויים להחלמה מלאה בעקבותיו גם אם כן יתגלה שמדובר בגידול סרטני. ואחרון חביב - T לא שכח לשלוח שי גם לאותו כירורג שפגש אותו לפני חצי שנה בקופת חולים אשר בצע את האבחנה הראשונית של כיס המרה, זימן אותו לניתוח דחוף, ולאחר שהתברר שהסרת כיס המרה אינה מספיקה, העביר אותו אישית לפרופסור. 

אין מילים להביע את תודתנו לכל העוסקים במלאכה - מהרופא הכי בכיר ועד לאח או רופא מתמחה שטוחן משמרות שדאגו ל-T ולשאר החולים במחלקה וטיפלו בהם במסירות אין קץ. 

לאחר הביקור במשרדו של הפרופסור עלינו למחלקה להסיר מ-T את הנקז (זה כאב אבל פחות מאשר בעת הסרת הנקז הראשון) ואת הסיכות מהחתך של הניתוח - ובאותם רגעים בבת אחת הוא הרגיש שיצא לחופשי. הוא הצליח להתיישר, הוא כבר לא הסתובב עם "זנב" - צינור שיוצא לו מהבטן ומטפטף נוזלים לתוך שקית שקופה.

עברנו אצל בתי בדרך הביתה (ושהינו אצלה כל הזמן עם מסיכות, ליתר בטחון), ולמחרת יצאנו עם שותפנו ושריתה למסעדה (באוויר הפתוח!) בקיבוץ "העוגן" לחגוג את התוצאות הטובות. 

מאז T ממשיך להשתפר, היום אפילו הכין כבר גלידת "אוריאו" לנכדים, ממשיך לעשות הליכות בבוקר (בין 6-7 קילומטר בקצב לגמרי לא רע) ונקווה שזה הכיוון גם הלאה. 

אני התחסנתי בחיסון הרביעי ופרט לכאב מקומי בזרוע לא הרגשתי שום תופעות לוואי. ברור לי שלא ברור לי מדוע בעצם קראו לי להתחסן, אבל כמו שכבר אמרתי - כיון ש-T חלש מכדי להתחסן והאומיקרון משתולל, כל פעולה שאני יכולה לעשות כדי להגן עליו קצת יותר - אני מוכנה לעשות. 

בסוגיית השער עוד היתה תקלה קטנה אך מעצבנת - משהו בהרכבה של אחת הכנפיים היה עקום או קצר מדי - לא הצלחתי להבין בדיוק - וזה גרם לכך שבעת הסגירה הכנף הזאת נכנסה פנימה יותר ממה שהיתה צריכה, נתקעה בכנף השנייה, וגרמה לכך שלפעמים לא ניתן היה לבצע פתיחה. 

סוגייה נוספת, לכאורה משנית, היתה שהם לא הרכיבו תאורה שתהבהב בכל פעם שהשער ייפתח או ייסגר. כאשר T שאל היכן התאורה הם טענו שלא הזמנו דבר כזה ושזה כרוך בתשלום נוסף. 

בסופו של דבר T גם שלף להם את התקן המחויב בחוק לשערים חשמליים, גם איים שגם נבטל את התשלום השני, שאמור לרדת בסוף החודש וגם נתבע אותם. 

תוך יום הם שלחו מישהו (אגב, הכי נחמד והכי מקצועי מבין כל אנשי המקצוע שהם שלחו עד כה) שסידר את שני העניינים, ובזאת אני מקווה שסוגיית השער הסתיימה. 

בין לבין הגיע איש התקשורת המעולה שלנו וחיבר את השער לאינטרקום ולקודן, כך נוכל לפתוח ולסגור את השער עבור הולכי רגל מהבית וגם בעזרת הקודן על גדר הבית כמו מקודם. הוא באמת יכול לשמש דוגמא ומופת לאנשי מקצוע - גם חביב, גם רציני, גם אחראי. הלוואי כולם ככה. 

היום הורי היו אמורים להגיע ליישוב שלנו לביקור ראשון שלהם אצל 'רופאהחדשה'. הם הסתבכו מעט עם נושא "הרופא שלי" במכבי, לאחר שהרופאה (שגם היתה שלנו) נכנסה לשמירת הריון ואז לחופשת לידה והודיעה שהיא בכלל לא חוזרת לעבוד ביישוב שלנו אלא רק ברעננה. הורי נמנעו מלעזוב אותה למרות שלא היתה זמינה להם רק בזכות השירות המצוין שהם המשיכו לקבל מהמזכירה שלה. בעצם כל הזמן הזה הם הזדקקו בעיקר למרשמים קבועים לתרופות, והמזכירה עזרה להם לקבל אותם מרופאים אחרים. אבל עכשיו המזכירה אף היא לא היתה זמינה להם והורי היו מעט אובדי עצות מה לעשות עם התרופות שהם חייבים כבר לחדש. עזרתי להם לקבוע את 'רופאהחדשה' כ"רופא שלי" במכבי, אבל כדי לקבל ממנה מרשמים חדשים היה צורך בביקור אחד לפחות במרפאה. 

ובכן כאמור, זה לא קרה, כי הכניסו את אבא שלי לבידוד בעקבות חשיפה לחולה מאומת שהשתתף איתו באחד החוגים ב'אחוזה'. 

אני תכננתי שהם יבקרו אצלנו אחרי הביקור אצל הרופאה ואז נוכל לתת להם את המתנות שקניתי. אז גם זה יחכה. היום כל ה'אחוזה' עברו בדיקות PCR ואם הוא ייצא שלילי ישחררו אותו מהבידוד ונוכל לתת להם את המתנות ואולי לאכול צהריים ביחד - אבל זה יידחה למועד בלתי ידוע. ככה זה, בלת"מים על כל צעד ושעל.

מיינקוני ממשיך להיות מתוק ול' ממשיכה להתעצבן עליו - וזה נכנס לסוג של שיגרה. הפסקתי לצפות לאחוות חתולים מהזוג הזה, אבל אולי בסוף יכונן איזשהו שלום קר ביניהם בכל זאת.

מיינקוני בודק את המדיח

אם יש מדף ובעיקר אם יש בו מגבות - שם נמצא אותו

בגיזרת הספורט כבר הגעתי באימון הריצה לריצה בת חמש דקות רצוף לסירוגין, וזה אפילו ממש לא נורא קשה. איך אומרת הקריינית באתר של LALIWAY - אני מוזמנת בהחלט לעוף על עצמי.

סופשבוע נעים