חוּפְשָ"ש

 השבוע של T היה מלא תהפוכות.

באחד הימים עלה לו פתאום החום והבהילו אותו ל-CT. ולקחו תרביות מהדם, השתן וגם הנוזלים שהצטברו בנקזים.

היו כמה שעות לחוצות עד שהגיעה תשובה שאין ממצאים מיוחדים ב-CT, פרט להרבה מאד נוזלים בחלל הבטן וגם בריאות. ואת זה ידענו. אי אפשר לפספס. 

בשלב הזה היו על T בערך 30 ליטר מים. 

רגליים נפוחות מלמטה עד למעלה, ידיים וזרועות נפוחות, בטן וגב וגם פרצוף וצוואר נפוחים ומעוותים - אפילו (סליחה) האשכים בגדלים של כדורי טניס כל אחד. 

עד כדי כך שהוא התקשה בשכיבה, אז לילה אחד אפילו בילה בכורסא. 

באופן כללי כל לילה היה סיוט מסוג קצת אחר. 

לפעמים כאבי מעיים שלעיתים הטיסו אותו לשירותים, עד כמה שהגוף החלש שלו מסוגל "לטוס".

לפעמים סתם הרעש מעמדת האחיות והצפצופים של המוניטורים - החדר שלו והחדר הסמוך הם סוג של "טיפול נמרץ" מחלקתי עם ניטור תמידי. 

לפעמים הקושי לנשום, בגלל עומס הנוזלים. 

בשלב כלשהו הורידו לו נקז אחד - צעד עצום קדימה - וזה הכאיב לו נורא. למחרת פתאום כל המים שבגוף התחילו לדלוף החוצה דרך החור שהנקז השאיר אחריו. 

מצד אחד זה עשה לו בלגן (כל הזמן נרטב, היה לו קר, היה צריך להחליף פיג'מה כל הזמן) מצד שני הוא חש הקלה עצומה. תוך יומיים כבר ירדו 10 מתוך 30 הליטר האצורים בגוף - עדיין יש עליו 20 ליטר מיותרים. 

בחמישי תפרו את החור של הנקז שהוצא אבל תוך שעות ספורות החלו שוב המים לדלוף משם. הוא ביקש, וקיבל, תרופה משתנת כדי שחלק מהנוזלים לפחות ייצא דרך השתן. 

בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש טוב מספיק כדי להתקשר לילדים, לחברים ולבני דודים שתמכו כל הימים האלה ודרשו לשלומו. 

בששי איפשרו לו לצאת הביתה לחופשת שבת. 

עשו לנו הדרכה קצרה לגבי התרופות שהוא צריך לקחת (כמה, מתי) והזריקות שהוא צריך להזריק לעצמו (איך, מתי), והתארגנו להתמודד עם הדליפה המתמדת. אחרי כל מיני ניסיונות התברר שחיתולים של תינוקות שדוחפים בין הבטן לבין המכנסיים פלוס משטחי החתלה שיושבים עליהם, פחות או יותר סוגרים את הפינה הזאת. 

וכשצריך פשוט מחליפים את הבגד. אגב, את הבגד הישן מידת XL שבמזל לא זרקנו כשירד במשקל. כי הבגדים שלו לא עולים עליו במצבו הנפוח. וגם הנעליים לא. 

מאז שהגיע הביתה יש לו תיאבון טוב יותר, הפסיקו הבחילות שסבל מהן כל ערב בלי קשר למה שהוא אכל ומתי שהוא אכל את זה. אפילו בין כאבי המעיים לבין הריצות לשירותים להשתין (בגלל הפוסיד) הוא ישן טוב יותר בלילה בבית. ומיינקוני התרפק עליו כל הלילה וליווה אותו בשעות בהן היה ער. והחתולה ל' נראה יותר רגועה, מבסוטה שאבא בבית. 

הורי קפצו לשעה אתמול אחר הצהריים, וגם בתי וחתני עם הנכדים באו לשעה קלה. T שמח מאד לראות אותם, והם אותו. 

בראשון בבוקר צריך לחזור לבית החולים, ועדיין לא ידוע לכמה זמן. עדיין לא ידוע מתי מוציאים את הנקז הנותר. עדיין לא ידועים הרבה דברים.

אנחנו מדברים הרבה על הקושי ועל החולשה ועל הפחד שהוא לא יחזור לעצמו, לאיך שהוא היה פעם. אני שמחה שהוא מדבר על זה, ואני מקווה שנצליח להתמודד עם הנטייה להתייאש וליפול למרה שחורה. 

אבל לאט לאט הוא מתאושש. ובסך הכל אלה חדשות טובות.