בששי בסוף השתלטו על הכאבים הנוראיים באמצעות עירוי בטפטוף תמידי של מורפיום פלוס אפשרות לתגבר ידנית כל רבע שעה. ביומיים הראשונים הוא השתמש תדיר בתגבור הזה. אחר כך בהדרגה פסק.
במוצאי שבת כבר הוציאו לו חלק מהצינורות שהיו מחוברים והרשו לו לשתות.
הפסיקו את המורפיום, וכאשר כאב מידי פעם קיבל אופטלגין בווריד וזה עזר.
הוא התקלח וצחצח שיניים (עם עזרה) ואפילו מעט קם והתהלך.
בראשון הוא כבר התהלך ממש בכוחות עצמו כאשר מישהו מאיתנו הולך לצידו.
היום הירשו לו לאכול.
אוכל רך, בכמויות קטנות, פעם בשלוש שעות.
בבוקר אכל יוגורט, אחר כך שתה מרק.
התקלח בעצמו, צחצח שיניים בעצמו, יצא איתי לסיבוב שלם סביב המחלקה.
בימים הראשונים הוא נרדם כל הזמן, בקושי דיבר.
לא התייחס בכלל לטלפון.
בראשון התחיל להקשיב קצת לחדשות, לקרוא קצת הודעות. עדיין לא לענות להודעות אבל כן לענות לטלפון.
בבוקר ענה כשבתי התקשרה, ואולי היום יתקשר לבני בבוסטון.
בראשון התקשרה אליו 'רופאהחדשה' שביקשה לדעת מה מצבו. איזו תותחית היא. האמת שניסיתי לכתוב לה עדכון דרך האתר של מכבי, אבל התברר שאם פנית כבר 4 פעמים ברבעון לרופא/ת המשפחה אתה חסום לפניות נוספות. ואין לה מייל או מספר וואטסאפ.
המזכירה שלה אמרה שאפשר לשלוח פקס (פקס?! היא עוד לא יודעת שאנחנו בשנת 2021 או טו טו 2022???) או להתקשר ולהשאיר הודעה.
T העביר לי אותה באיזשהו שלב (כשהתעייף) ואני השלמתי את הדיווח על מצבו ומהלך הניתוח וגם התלוננתי, כי עם הרופאה הקודמת היה לי קשר ישיר במייל וגם בוואטסאפ עם המזכירה שלה.
'רופאהחדשה' טענה שהמייל של מכבי מפוצץ והיא רואה את ההודעות אחרי שבועיים, אז היא לא ממליצה על זה, ובוואטסאפ אם כותבים לה והיא לא במשרד זה נוטה להתפספס לה. היא הבטיחה שאם משאירים הודעה עם המזכירה זה תמיד מגיע אליה. בסך הכל עד עכשיו ההיענות שלה (וגם הפניות אלינו ביוזמתה) היתה ממש טובה, אז ניתן לזה הזדמנות.
בחזרה אל T : צעד אחר צעד ממש רואים את תהליך ההחלמה.
ומה איתי?
כשהיה עוד בטיפול נמרץ נסעתי פעמיים ביום לבית החולים.
התייצבתי בשש בבוקר, חזרתי הביתה בשבע ואז חזרתי שוב ב-12:00 בצהריים ונשארתי כבר ברצף עד הערב.
בבית הייתי יוצאת להליכה ואז מתקלחת, אוכלת משהו מול הטלוויזיה, תכרבלת עם מיינקוני מול איזו סידרה ואז שוב במיטה עד הבוקר.
מרגע ש-T עבר למחלקה התחלתי להגיע בבוקר ופשוט להישאר ברצף.
אני מביאה איתי גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים.
בששי נשארתי בעצם עד שקיבל את המורפיום וראיתי שהכאבים העזים נרגעו והוא הגיע לאיזו שהיא יציבות. משם נסעתי אל בתי, אכלתי משהו, חיבקתי קצת את הנכדים ונסעתי די מהר הביתה.
בימים הארוכים האלה נכנסה אלינו הבת של השכנים באמצע היום כדי להאכיל את הגור ולשחק איתו קצת.
ואז, החל משבת 'שותפנו' ביקש להחליף אותי בצהריים.
הוא מגיע בסביבות שתיים ואנחנו עושים "חפיפה", ואחרי זמן מה אני הולכת והוא נשאר עד ש-T מגרש אותו בסביבות שש/שבע בערב.
להיות עם שותפנו, מבחינת T, זה כמו להיות איתי. ואני רגועה כשהוא שם.
אני חוזרת הביתה, יוצאת להליכה או ריצה או לחדר כושר, עושה את כל מה שצריך בבית - בין אם זה כביסות או סידורים אחרים.
מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב, מדברת בטלפון עם אמא, עם בתי, עם בני ואם יש לי כוח אז גם עם חברה.
צופה באיזו סידרה ועולה לישון עם מיינקוני. לפעמים ל' מכבדת אותנו בנוכחותה על המיטה אבל לא קרוב מדי.
אם הגור מתקרב יותר מדי היא נוהמת ומאיימת עליו. הוא נרתע אבל נדמה לי שכבר פחות מפחד ממנה.
איך אני?
אני עייפה.
אבל אני מאד מעודדת מהדרך שבה T מתאושש. אם הוא ימשיך בקצב הזה אולי עד סוף השבוע ישחררו אותו הביתה.
גם ככה ההחלמה תמשיך להיות קשה ואיטית וארוכה מאד, אבל בבית החלק המנטלי אולי יהיה לו קל יותר.
כרגע אני מרוכזת בהחלמה שלו אבל מעל לראש כל הזמן מרחפת כמובן העננה של תוצאות הביופסיה. הביופסיה האחרונה - בתקווה - זו שתתן תשובה סופית ומוחלטת. זו שתקבע אם אנחנו בסוף תהליך או בהתחלה של אופרה אחרת לגמרי.
איך אני?
מרגישה מוקפת באהבה ובתמיכה, גם מבני המשפחה והחברים הקרובים - שלי, של T - גם מהמשפחה המורחבת, וגם מקוראי ומגיבי הבלוג הזה. הצלחתם כולכם לתת לי הרגשה שאני לא לבד פה עם העניין הזה. ועל כך תודה. תודה ענקית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה