עדכוני השבוע

בשלישי באמת נפגשנו בערב עם 'שותפנו', שריתה וגם חבר/עובד לשעבר שלהם. במקור שריתה הזמינה לנו שולחן בחוץ באיזה בר יין חדש ביישוב סמוך, אבל ביום שלישי ירד כאן גשם ובדיוק לפני שעמדנו לצאת, הבנו שלא יהיה לנו נעים להסתופף בחוץ תחת איזו שמשיה ולקוות לטוב. אז אחרי ששריתה בדקה והבינה שאין להם מקומות ישיבה פנויים בפנים, העתקנו את הזמנתנו לבר/מסעדה ביישוב שלהם, וזה היה ממש נחמד - גם אם רועש. אני מבינה שרוצים "אווירה" ושמים מוסיקת רקע, אני באמת מבינה. אבל רמת הווליום במקום הזה היא כזאת, שאנשים כמו T, שסובל מעט מקשיי שמיעה, בקושי הצליחו לשמוע זה את זה, והאחרים התאמצו לצעוק ולהקשיב. אני צריכה לדבר על זה עם שריתה, לגרום לה להבין שאם רוצים לשבת ולדבר, צריך למצוא מקומות מעט יותר שקטים. 

בכל מקרה היה טוב להיפגש, והחבר/עובד לשעבר הגיע במיוחד אחרי ששמע את מצבו של T ורצה לחזק אותו לקראת הבאות. 

למחר היה לנו ביקור אצל 'רופאהחדשה', שכרגע העברנו אותה שנינו להיות "הרופאה שלי" במכבי. חייבת לומר שהיינו מאד מרוצים מהרופאה הקודמת עד לשנה האחרונה, בה היא פשוט התנתקה, פחות תיפקדה, פחות נענתה לפניות - ודווקא כשהיינו זקוקים לה יותר מתמיד - וגם כאשר נענתה, לא ממש שיתפה פעולה עם בקשותינו. לדוגמא הזכרתי כאן או בתגובות שביקשנו בדיקה חוזרת של סמנים לסרטן בדם שבוצעה לפני זמן מה בבית חולים, והיא סירבה בטענה שלא עושים את הבדיקה הזאת לפני שיש אבחנה ומחפשים גרורות. נו, באמת. 

בכל מקרה הרי 'רופאהחדשה' כבר עשתה עלי רושם מצוין בביקורים שלי אצל בספטמבר לפני הנסיעה, וגם קיבלנו עליה חוות דעת מצוינות מאחיינית של שריתה, שעשתה אצלה התמחות כשלמדה רפואה. 

כמקווה וכצפוי 'רופאהחדשה' שיתפה פעולה עם כל הבדיקות שביקשנו ממנה, וגם האיצה בנו בכל זאת לקבל חוות דעת שנייה לפני שהולכים לניתוח כזה גדול. 

אז T עשה, בנוסף לספירת דם ותפקודי כבד, גם בדיקת סמנים בדם לסרטן באזורים החשודים (כבד, לבלב, מרה) וגם בדיקה לאבחון תסמונת בשם IGg4 - (ותודה רבה לשוקי על המידע ועל הקישורים) שמסתבר שאמנם היא נדירה מאד אבל נוטה "להתחפש" לגידולים סרטניים באיברים שונים בגוף. כאשר שאלנו את הפרופסור על התסמונת הזאת הוא אמר שהיא מאד נדירה ושהתמונה שמתקבלת לא תואמת אותה אבל הציע לנו לבקש את הבדיקה מרופאת קופת חולים, וכך עשינו. ייקח כמה ימים לקבל תשובה, אבל גם אם זה ייצא שלילי - לפחות נדע שבדקנו גם את זה. 

בינתיים בדיקת הסמנים לסרטן חזרה שלילית, בכל מקרה, כמו שחזרה ביולי בבית החולים. 

התקבלו בינתיים תוצאות זמניות של ספירת הדם ותפקודי הכבד אבל מה שבינתיים הגיע נראה מצוין ממש. אנחנו יודעים שבכל מקרה נוכחותו של הסטנט בצינור המרה מעוות מעט את התוצאות לכאן ולכאן (כלומר מצד אחד לעיתים גורם לדלקת מקומית, אבל בסך הכל שומר על זרימה והעדר חסימות). 

T שעה לעצתה של 'רופאהחדשה' ועוד באותו היום קבע תור לחוות דעת שנייה אצל מנהל מחלקה בבית חולים מקביל (אחד מחמשת המומחים בארץ - ותודה גם לקוץ בתחת), שאף קיבל אותנו מהיום למחר וישב איתנו שעה ארוכה, עבר על החומר, שאל שאלות, והסביר באופן נרחב וברור מדוע בכלל הפרופסור שלנו רוצה ללכת בשלב הזה לניתוח, מדוע הניתוח כולל את מה שהוא כולל, ומה אפשר וכדאי לעשות בכל זאת לפני שהולכים לניתוח.

הוא גם הסביר שגם אם נדחה את הניתוח עכשיו בחודש, אנחנו לא מסתכנים. הוא רוצה קודם לקבל את הדיסקים של ה-MRI ושל ה-CT (ולא רק להסתמך כמובן על מה שכתוב במכתבי הסיכום של איכילוב או בפענוח של הרדיולוג), לעיין בהם בעצמו, אבל שהוא היה מחכה חודש ועושה MRI חוזר כדי לראות אם חלה הגדלה נוספת של הממצא החשוד או אולי תחול הקטנה (אם זו דלקת למשל, ייתכן שזה יקטן). לטענתו לו היה מדובר בנגע ממאיר שמשתולל וגדל במהירות, גם מועד הניתוח הנוכחי כבר היה נחשב מאוחר מדי, ומייד הוסיף - אני לא חושב שזה המצב אצלך. 

הוא ביקש שנעשה את הבדיקה לאבחון IGG4 מייד כשהתיישבנו, ועל כך הוא קיבל מאיתנו נקודות בונוס. סיפרנו לו שבדיוק בבוקר נלקח דם למטרה זו. 

בנוסף הוא אמר שממה שהוא רואה את T, את מצבו הגופני ואת בדיקות הדם שלו - הוא יעבור בשלום את הניתוח, והוסיף "בידיים טובות תעבור את הניתוח בשלום" - וכאן לי ול-T היתה פרשנות שונה לגבי המשפט הזה. T מרגיש שהוא לא מפרגן לפרופסור, ואני הרגשתי שדווקא כן. בכל מקרה הפרופסור יותר וותיק ומנוסה ממנו, למרות שהוא נחשב כנראה המומחה השני ברמתו בתחום הזה בארץ. 

לגבי השאלה מדוע הולכים לניתוח כזה כאשר בעצם אין אבחנה ברורה - הוא הסביר שהסכנה מגידול ממאיר באיברים האלה כל כך גדולה, שמעדיפים בארץ לנתח ולהסיר גם אם בסוף יתברר שלא מדובר בסרטן מאשר לחכות ולהצטער אחר כך. הוא אמר שיש איזה אבסורד בעניין, שלמשל לא מאשרים בשום אופן לעשות טיפול כימותרפי לטיפול בסרטן שלא אובחן לבטח, אבל כן מאשרים ניתוח. 

הוא הסביר שוב את מהלך הניתוח, ואת הסיבה מדוע נכרתים האיברים השונים ומתבצע חיבור מחדש - זה נובע בעיקר ממבנה וצפיפות האיברים באזור הזה, כלי דם ועוד גורמים שאת חלקם התקשיתי להבין. 

בכל מקרה סוכם שנחזור אליו עם הדיסקים של הדימות ועם התשובה של בדיקת הדם IGG4 - ואז נראה. בסך הכל היינו מאד מרוצים שהלכנו אליו, למרות שאני חייבת לציין שלמרות ששנינו ישבנו יחד בחדר - T שמע דברים אחרים לגמרי ממה שאני שמעתי. 

מה זאת אומרת? זאת אומרת שאני שמעתי את כל מה שכתבתי כאן, והוא שמע בעיקר שאולי אין טעם לעשות את הניתוח כי אם זה סרטן אז זה אבוד ממילא. למשל. 

טוב, נעזוב את זה כרגע.

מה שעוד קרה השבוע הוא מה שלא קרה: לא חזר אלי הפסיכולוג שפניתי אליו ואמר שיחזור אלי ביום שני, כשיידע מתי מתפנה לו שעת טיפול. כשהוא לא חזר אלי גם ביום שלישי, התלבטתי אם ליצור איתו קשר או לא ובסוף החלטתי דווקא לפנות לג' - המאמן שלי. לא ביקשתי מייד לחזור להתאמן אלא ביקשתי לשוחח ולהתייעץ. סיפרתי לו בקצרה מה קורה איתי כרגע ומדוע אני מחפשת טיפול או אימון, והוא אמר שני דברים שהרגשתי מייד שהם נכונים.

הראשון היה שהוא יודע שאני בסך הכל יודעת לעשות את העבודה הפנימית בעצמי, ושלדעתו מספיקות פגישות ספורות שבהן אוכל לשחרר כמה דברים, אין צורך להיכנס כרגע לאימון/טיפול ממושך. 

הדבר השני שהוא אמר היה שהיתרון בעבודה איתו הוא שיש כבר מערכת יחסים, יש היכרות מעמיקה, אין צורך בהקדמות ובהסברים - אפשר לצלול מייד פנימה. 

וכך היה. הגעתי אליו וזה היה קצת כמו לחזור הביתה. היה טוב. היה ממש טוב. אולי באמת אקדיש פוסט לאימון הזה, כפי שהייתי עושה אז בתקופה שהתאמנתי. קבעתי איתו שוב בשבוע הקרוב. 

מייד אחרי האימון היה לי תור לטיפול אצל 'שנטי'. היא עשתה לי בעיקר טיפול חיזוק - כרגיל חציו טווינה וחציו דיקור. בקיצור - טיפלתי בעצמי השבוע. 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, החלטנו לצאת לטיול של יומיים בצפון עם המשפחה של בתי. במקור חתני חשב על סוף שבוע אבל בתי אמר שיש לה הרבה יותר מדי עבודה בקליניקה בששי והיא מעדיפה לנסוע באמצע השבוע. אמא שלי הרימה גבה כששמעה שמוציאים את הנכדים מבית הספר ליומיים אבל נראה לי שתלמידים טובים כמוהם לא יתקשו להשלים את החומר, והרי הם הפסידו כל כך הרבה ימי לימוד בשנה וחצי האחרונות, שעוד יומיים איכות עם כל המשפחה פלוס סבא וסבתא לא יגרמו יותר מדי נזק. אז T לקח על עצמו להזמין צימר בצפון - מה שאגב לא היה קל בכלל. לא סופ"ש ולא חגים ולא קיץ ובכל זאת רובם היו מלאים או פשוט סרבו לתת לנו חדרים "רק ללילה אחד". רובם גם היו יקרים בטירוף אבל T מצא (כמובן) מקום שנראה נורמלי ועלה נורמלי - אדווח כשנחזור. 

בששי היה לנו אירוע יום הולדת של קרובת משפחה רחוקה, ולמרות שקיטרנו איך לקחו לנו את השנ"צ בסופו של דבר היה יפה ומרגש. בכל זאת הספקנו לנמנם כשעה כשחזרנו ו-T עוד הספיק לארגן ארוחת ערב (הורי לא הגיעו, הם היו תשושים מהאירוע, שבו גם הם השתתפו) לשמחתם של הנכדים, בתי וחתני. 

אכלנו דגים (בר ים בתיבול מושלם) ותוספת מנגולד טעימה וסלט ענק - סוף סוף לא היה ל-T זמן להכין יותר מדי דברים, וכולם נהנו. הילדים קיבלו שניצל ואורז, אבל גם אכלו מהדג לשמחתנו. 

היה ממש כיף להיות ביחד, ושוב לקחתי את שרי לחדר אחר ולקחתי איתי גם את הגדולים כדי לאפשר ל-T לעדכן את בתי ואת חתני לגבי מה שאמר הרופא "החלופי", כפי שאני מכנה אותו בחצי חיוך. שרי היתה מתוקה כמו סוכריה וראיתי שהיא כבר ממש קשורה אלי וממש מרגישה אצלנו בבית. היא מפטפטת בלי הרף, עם המון שיבושים מתוקים, לא את הכל אפשר להבין אבל הידע שלה וההבנה ואוצר המלים פשוט גדל מעריכית, כמו שאומרים. 

אחרי הארוחה קילחנו אותה והלבשנו אותה בפיג'מה, וכשהם הלכו נכנסנו - גם אנחנו וגם הנכדים - מיד למיטות והלכנו לישון מוקדם. בבוקר הם קמו מוקדם, וכשחזרנו מהליכת הבוקר T הכין להם (לבקשתם) וואפל בלגי, וסיימתי להקריא להם את "חוט"ם - אוזן קשבת לכל בעייה" (כלומר חוט"ם 2). 

אחר כך שיחקנו קלפים - "רביעיות" וגם "טאקי", ובסוף "קטאן ג'וניור" שמזמן מזמן לא שיחקנו, ואפילו הספקנו לקפוץ לחנות "הפיראט האדום" בצומת בני דרור (שהתברר שפתוחה בשבת) וקנינו קלפי פוקימון - שזו ההתמכרות הנוכחית (אחרי שנים של "ביי בלייד") של נשמותק וחכמוד. 

מזג האוויר פשוט מושלם, והלוואי שיישאר כך עוד הרבה זמן.