וושינגטון - תיירות מאולתרת

 רציתי לכתוב בכותרת "וושינגטון - תיירות בימי קורונה" אבל החלטתי שאולי זה מוגזם. 

בניו יורק ביקשו תעודת מתחסן בכניסה להרבה מאד מקומות אבל מצד שני רוב המקומות היו פתוחים לקהל ולא נראה היה שיש מגבלת התקהלות או משהו דומה.

בוושינגטון לא נתקלנו בדרישה לתעודת מתחסן בשום מקום (כנראה שיש דרישה כזאת במקומות עבודה ואולי גם במוסדות לימוד) אבל יש עדיין הרבה מאד אטרקציות שלא נפתחו או שנפתחו באופן מאד מאד מוגבל. 

יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.

למשל האוטובוס ה-circular שיש לו כמה וכמה מסלולים ואפשר להגיע איתו לכל האתרים הוא חינם עד סוף החודש הזה, אפשר לעלות ולרדת באופן חופשי בכל תחנה ולחרוש את וושינגטון בלי צורך בקניית כרטיסים. כנ"ל המוזיאונים. כל המוזיאונים של הסמית'סוניאן וגם מוזיאון השואה - הכניסה בחינם. 

מצד שני לחלק מאותם מוזיאונים (כמו מוזיאון השואה או המוזיאון להיסטוריה של אמריקאים אפריקנים - דהיינו שחורים - נדרש להזמין כרטיסים (כן, בחינם) מראש באופן מקוון וכבר אין כרטיסים לספטמבר וגם לרוב התאריכים באוקטובר. לכאורה יש כרטיסים ספורים זמינים להזמנה לאותו היום בשבע בבוקר - ובהצלחה למי שמצליח. 

וגם - מוזיאון התעופה והחלל בשיפוצים, ואמנם הוא פתוח לקהל, אבל המיצגים מצומצמים מאד ומאכזבים. 

ועוד - גם במלון שלנו כאן נהוגה אותה מדיניות כמו במלון בניו יורק - כלומר מי שרוצה שינקו לו את החדר ויחליפו לו מגבות וכו' צריך לבקש זאת מראש יום קודם. למזלנו את זה כבר ידענו ולכן ידענו לדרוש מבעוד מועד. 

מה שלא ידענו הוא, שלמרות שבאתר של המלון כתוב שהוא מגיש ארוחת בוקר "חמה", בפועל הדבר ה"חם" היחיד שמוגש הוא דייסת שבולת שועל. לרשות האורחים ארבע סוגי דגני בוקר, פריגורטים, תפוחים ותפוזים, לחם, קפה ומספר זעום של סוגי מאפים. במלון בניו יורק לפחות הגישו חביתות ופנקייקים, בייקון ואת ה-hash browns (תפוחי אדמה) שהאמריקאים כל כך אוהבים. ביום האחרון בניו יורק אפילו הוכנו חביתות בהזמנה לכל דורש. בוושינגטון לא היה שום דבר מכל זה. 

אבל לא נתנו לכל זה להפריע לנו. במרחק הליכה קצר מהמלון יש רחוב מלא מסעדות נהדרות ויש בו גם גם סופרמרקט מצוין (רשת whole foods היקרה והמשובחת) בחדר יש לנו מקרר - אז הצטיידנו בפירות ובאגוזים ואין חשש שנהיה רעבים בשום שלב. 

הגענו ברכבת לוושינגטון ברביעי לפני הצהריים וכשיצאנו מהתחנה ב-Union Station גילינו (לא להפתעתנו) שיורד גשם. לא בדיוק מזג אוויר הולם את ההליכות שתכננו בין כל אתרי הבירה האמריקאית. 

אז כשגשום הולכים ל...קניות? מה פתאום? למוזיאון! 

חשבנו להתחיל עם מוזיאון התעופה והחלל של הסמית'סוניאן אבל הוא היה סגור ברביעי, אז הזמנו UBER למלון, שמנו את המזוודות בחדר והתארגנו מעט ונסענו למוזיאון הטבע Natural History Museum (גם הוא כמובן של הסמית'סוניאן).

בקומה הראשונה ישנם כל המיצגים המפוחלצים של הציפורים, הדגים והיונקים - וברגע הראשון הרגשנו שאין לנו באמת מה לחפש שם (אנחנו מעדיפים לראות את כל בעלי החיים האלה בטבע). נתקלנו גם בפנגולין הסיני הזה - שאולי אולי תרם להפצה של מגיפת הקורונה.....וזה בכלל הוציא לנו את כל החשק. 

אבל אז המשכנו למאובנים, להיסטוריה של כדור הארץ, האבולוציה וכמובן מחלקה שלמה שמוקדשת לאקולוגיה ושימור (או יותר נכון ריפוי) איכות הסביבה, ועוד מחלקה שהוקדשה כולה למגיפות, הדרך שבה הן מתפרצות ומתפשטות וכיצד לזהות ולעצור אותן, וזה נהיה מעט יותר מעניין.

אבל גולת הכותרת של המוזיאון היתה, מבחינתנו, התצוגה של האבנים והמינרלים. 

לא יודעת אם אי פעם הזכרתי בבלוג הזה אבל מאז כיתה ה' - אז שלחו אותי ללמוד גיאולוגיה וקצת ארכיאולוגיה, במסגרת כיתת המחוננים - אני מטורפת על אבנים ומינרליים ובעיקר קריסטלים. אי אז בשנות התשעים נכנסתי גם לכל עניין הניו אייג', ההילינג והמדיטציה ולמדתי על תכונות ריפוי של קריסטלים, ובקיצור: הבית שלי מלא קריסטלים - קטנים וגדולים, טבעיים ומסותתים, מכל הסוגים. כמעט בכל נסיעה בעולם אני מוצאת לי קריסטלים מקומיים וסוחבת אותם הביתה (לעיתים זה באמת חתיכת משקל).

אז חשבתי שהתצוגה הזאת תעניין אותי - וזה היה Understatement. 

היו שם מינרלים שלא ידעתי על קיומם, ואבנים שאיכשהו הטבע "בישל" מכמה סוגי חומרים שונים בצורות מגוונות - סופר אמנותיות - לא ידענו שובע. 

חלק מהמיצגים היו בצורה של מערות או מכרים, בדיוק כפי שנמצאו בהם הקריסטליים בטבע. 

בשלב הזה כבר כאב הגב מרוב עמידה/הליכה איטית אבל לא יכולנו להפסיק, ובכל חדר חדש ההתפעלות גברה. 

לא היה טעם לנסות לצלם את הכל, אז אני מביאה כאן קישור ל   אזור האבנים והמינרלים אבל זו תהיה רק הצצה קטנה למה שהיה שם, למי שזה מעניין אותו/ה, ואני מביאה כאן רק צילום אחד של מינרל שבכלל לא הכרתי - BERYL שהעיף אותי ממש. 

כשהצלחנו לקרוע את עצמנו מהאבנים והקריסטלים יצאנו החוצה לאזור שנקרא The national mall, שהוא בעצם טיילת גדולה שמקיפה את המוזיאונים וחלק ניכר מהאתרים העיקריים של עיר הבירה, אבל אי אפשר היה ללכת בגשם ההוא, וגם היינו כבר רעבים, אז נכנסנו למסעדה הראשונה שראינו (ואין שם באזור כמעט כלום) - זה היה משהו שנקרא RICE BAR והגיש מנות של אורז או נודלס עם ירקות ורטבים - בדיוק מה שהתאים לארוחת צהריים מהירה.

הגשם רק הלך והתגבר עד שסיימנו לאכול, ולא מצאנו תחנת אוטובוס של הקו ה-CIRCULAR החינמי בסביבה, אז הזמנו UBER חזרה למלון.  נחנו קצת ובערב יצאנו (בהליכה, עדיין בטפטוף קל) לאזור המסעדות שקרוב למלון, ואכלנו במסעדה מאד נחמדה (The Comissary) שהיתה מלאה בצעירים כשהגענו, אבל כמעט התרוקנה עד שסיימנו לאכול. התברר שהיא נסגרת בתשע וחצי. 

בבוקר עדיין ירד גשם שוטף, אז במקום לצאת להליכה בחוץ ירדנו לחדר הכושר של המלון, ואז ירדנו לארוחת הבוקר המאכזבת. כששאלתי את עובדת המלון היחידה שהיתה שם למה אין ארוחה חמה, היא ענתה במבטא רוסי כבד "עדיין לא" שנשמע כאילו אם אחכה קצת אז אולי....זה יקרה. אז שאלתי "מתי?" והיא ענתה ברצינות גמורה "after covid". כלומר, אחרי הקורונה. מה זה קשור? רציתי לשאול. לא ברור. 

אחרי ארוחת הבוקר סוף סוף הפסיק הגשם, והחלטנו לצאת ברגל לכיוון הבית הלבן, טיילת ה-National Mall וכל האתרים שלא יכולנו לראות בגשם ביום הקודם. מראש החלטנו שאנחנו לא מעוניינים ממש להיכנס ולסייר באף אתר - כך שלא ביררנו אפילו לאילו מהם ניתן היה בכלל להזמין כניסה או סיור. 

ייצאנו דרומה ברגל מהמלון שלנו על רחוב 15 והתחנה הראשונה שלנו היתה הבית הלבן. 

משם המשכנו לכיוון ה-Washington Monument.

בשלב הזה עדיין היה קר ומידי פעם טפטף.

כשהגענו לאנדרטת וושינגטון גילינו שדה שלם שתול דגלים קטנים לבנים, וכשהתקרבנו ניתן היה לראות שעל כל דגל מופיע שם. 

בחזית שדה הדגלים הועמד קיר גדול עם שלט In America והמספר 678584.

חיפוש זריז באינטרנט של In America גילה לנו שמדובר בפרויקט הנצחה של קורבנות הקורונה. דגל עבור כל נפטר. 

תוך כדי הביקור שלנו ראיתי ששותלים דגלים נוספים. 

מאנדרטת וושינגטון הלכנו לכיוון אנדרטת לינקולן.

בדרך עברנו את האנדרטה להנצחת גיבורי מלחמת העולם השנייה. זוהי אנדרטה יפהפיה שבמרכזה בריכה ענקית עם מזרקות ומפלים, משני צידיה קשתות המציינות את האוקיינוס האטלנטי הגובל בארה"ב ממזרח ואת השקט שגובל במערב, וסביב סביב עמודים עם זרי הנצחה מברזל, כשעל כל עמוד שם של מדינה או טריטוריה של ארה"ב (לזכר הנופלים מאותה מדינה). 

וכאן מבט אל אנדרטת לינקולן מכיוון אנדרטת מלחמת העולם השנייה. 

כאן הנוף מאנדרטת לינקולן עצמה אל בריכת ההשתקפות ואנדרטת וושינגטון. 

והנה לינקולן עצמו, גדול מהחיים

נפרדנו מהנשיא ששחרר את העבדים והלכנו לכיוון הקפיטול.

בדרך התכוונו להיכנס למוזיאון השואה, אך כאמור התברר שכל הכרטיסים אזלו כבר. המשכנו ללכת ואז הגענו במקרה למוזיאון התעופה והחלל, שכאמור אכזב מאד, ואז המשכנו אל הקפיטול. 

בשלב הזה כבר היינו עייפים, רעבים, וכאב לשנינו הגב ול-T היה גם כאב בירך. בהמשך נכנסנו ל-CVS (בית מרקחת) וקנינו לו משחת ארנקה שעשתה פלאים ממש, ואיפשרה את המשך ההליכה למחרת. 

שכחתי להזכיר שכאשר ניסינו להיכנס למוזיאון השואה היה שם בית קפה, אז חשבנו לשבת קצת ולשתות משהו. 

כדי להיכנס לבית הקפה עברנו בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שום נמל תעופה וגם תשאול קורונה קצר ("האם אתה חווה את אחד מעשרת הסימפטומים הבאים....?") ואז כשנכנסנו לבסוף לבית הקפה התברר שניתן לקנות ולקחת אבל אין אפשרות ישיבה. 

תודה אבל לא תודה, לא לשם כך התכנסנו. 

יצאנו והמשכנו ללכת. 

מחוץ לקפיטול פשוט הזמנו UBER, חזרנו לאזור המלון שלנו עתיר המסעדות ונכנסנו למסעדת ראמן חביבה, אכלנו בזריזות וחזרנו למלון לסייסטה טובה.

את אחר הצהריים בילינו בחדר, לתת לגב להתאושש קצת (ולירך של T)  ובערב יצאנו לארוחה בפאב מסעדה בשם Logans. כיון שלא היינו ממש רעבים החלטנו להזמין רק שתיים/שלוש מנות ראשונות ולחלוק אותן בינינו, אבל בסוף גם מאלה הרגשנו מפוצצים. כן כן הקיבולת שלנו היא לא מה שהיתה פעם. 

כיון שהגשם פסק לחלוטין, יכולנו לצאת להליכת בוקר נמרצת - הסתפקנו ב-3 ק"מ כי ידענו שנחרוש את העיר ברגל כל היום. ירדנו לארוחת בוקר מצומצמת במלון ויצאנו לכיוון ג'ורג'טאון, שכונה היסטורית של וושינגטון. 

מהמלון שלנו בהליכה נמרצת בבוקר הקריר הגענו תוך קצת יותר מחצי שעה ל-Waterfront Park של ג'ורג'טאון.

מבט מעבר לנהר הפוטומק ל-roosevelt island

Waterfront Park - Georgetown

משם המשכנו לכיוון תעלת  Chesapeake & Ohio Canal שבעבר שימשה למעבר סחורות מהנהר

ומשם המשכנו לאוניברסיטת ג'ורג'טאון העתיקה והיפה. 

Georgetown university

בדרך מצאנו הזמנה לסוכת שלום בקמפוס

מצאנו את הבניין העתיק ביותר של האוניברסיטה : ה-Old North. תהינו איך זה ללמוד באוניברסיטה שנראית ככה....

משם המשכנו להתהלך להנאתנו בג'ורג'טאון העתיקה, על בתיה המצוירים, גינותיה המטופחות ואפילו טיפ טיפת השלכת שכבר החלה קופצת על עציה היפים. 

ממש לפני שעזבנו את השכונה החביבה הזאת, היינו חייבים לתעד תור כאורך הגלות של אנשים שעמדו וחיכו לרכוש את האייפון החדש שיצא עכשיו.....(נדמה לי אייפון 13 אבל אני משונאי הז'אנר אז לא סגורה על זה 😉) 

עדיין נמרצים ומעודדים ממזג האוויר המושלם (שמשי אך קריר) שזכינו לו, חזרנו ברגל (52 דקות) לאזור המוזיאונים והצלחנו להיכנס ללא כרטיס מקוון וללא תור למוזיאון להיסטוריה אמריקאית (כולם של הסמית'סוניאן, אם לא ציינתי קודם).

חייבת לציין שגם המוזיאון הזה הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה, בתרגום חופשי מאנגלית. אבל במזנון אכלנו סלט קיסר לגמרי לא רע ושתינו קפה - כך שבכל זאת יצאנו מרוצים. 

גם משם חזרנו ברגל למלון (זה כבר היה קטן עלינו, בסך הכל שני קילומטר). 

אז עד כה הלכנו היום כעשרים קילומטר ועכשיו רק שלוש ורבע אחר הצהריים, אבל פרט לארוחת ערב, שהזמנו שוב ב-commissary, שזה מרחק שלוש דקות הליכה מכאן, לא נראה לי שיש לנו מי יודע מה תכניות הליכה נוספות. 

לא רע. 

מחר הטיסה שלנו לבוסטון בצהריים.

לא תכננו מה נעשה בבוקר - אבל בסך הכל נראה לי שמיצינו לא רע את הביקור בוושינגטון - יחסית לכך שלא תכננו שום דבר מראש ולא הזמנו סיורים בשום אתר ו...קורונה. 

הבנתי מכלתי שסביבוני שוב עם חום (הוא היה מצונן במשך כל השבוע הזה אבל בסך הכל הרגיש טוב) - נקווה שעד מחר כשנגיע הוא ירגיש טוב. מצפה כבר לבלות שבוע רגוע ומשפחתי איתו, עם בני ועם כלתי. 

המשך יבוא.