ניו יורק - היום האחרון ונסיעה ברכבת לוושינגטון

 סיימתי את הפוסט הקודם בקיטורים, בין היתר על השירות במלון. 

אז אחרי שהתלוננו מספר פעמים הם לא רק שניקו לנו לבסוף את החדר (וגם למחרת), אלא גם הלעיטו אותנו בכמויות של סבונים ומגבונים ונייר טואלט ואפילו כוסות (חד פעמיות כמובן) ועוד קפה. בסך הכל במסגרת המגבלות שלהם, הם עשו כמיטב יכולתם. 

שלישי היה יומנו האחרון בניו יורק.

על הבוקר יצאנו להליכה נמרצת בסנטרל פארק - הפעם המשכנו מעט צפונה יותר עד שהגענו למזרקה ואגם קטן. 

עשינו סיבוב קטן בתוך הפארק וחזרנו להתקלח ולאכול ארוחת בוקר במלון, ואז יצאנו למוזיאון האמנות המודרנית MOMA.

גם זה מוזיאון שאנחנו מאד אוהבים וברוב הביקורים שלנו בניו יורק אנחנו משתדלים לבקר בו. כמעט תמיד יש בו גם תערוכות מעניינות.

הפעם היתה, בין השאר, תערוכת מכוניות עתיקות, ש-T מאד התלהב מהן. 

היה הציור הזה שתפס לי את העין במשך דקות ארוכות. 

הצחיק אותי הפסל הזה, שנראה כאילו הפנתר הוורוד פגש את בת הים הקטנה

והיתה תערוכה מיוחדת במינה (לא צילמתי) של אמן שבנה כל מיני מיצגים מחומרים שונים (קרטון, מתכת, בד ונייר) כולם באדום, שחור ולבן תלויים על כל מיני סוגים של חוטים וחבלים ויוצרים צורות שונות....נו, טוב, לא מצליחה לתאר. חבל שלא צילמתי. 

התערוכה המיוחדת ביותר היתה של רישומים ואיורים של סזאן (Cézanne) - כל מיני הכנות לציורים בעפרון וצבעי מים על נייר, חלקי גוף, חלקי נוף, חלקי עצים....ממש ניתן היה לראות את תהליך החשיבה שלו בזמן שהוא תכנן ציור ותירגל את הצורות, את התנועה, את הצלליות.... פשוט חוויה לצפות ברישומים האלה שהוא שירבט לעצמו תוך כדי עבודה. 

ממש שקענו בתוך החלק הזה של התערוכה ובסוף בילינו במוזיאון הרבה יותר שעות ממה שתכננו, ובקושי הספקנו לחזור למלון לנוח מעט לפני המפגש שלנו עם בן הדוד של T ואשתו. 

על בן הדוד הזה סיפרתי מעט כאן כשהתארחנו אצלו ואצל אשתו בליל הסדר 2016, בביקור האחרון שלנו בניו יורק ולפני שפגשנו את בני וכלתי בניו אורלינס. 

הבן דוד הוא טיפוס - ממש טיפוס - מצד אחד לב של זהב ומאד קשור למשפחה, וגם אדם בעל עושר תרבותי וידע היסטורי מקיף (לגמרי אוטו-דידקט, לא למד מעולם) ומצד שני הוא גס רוח, מיזוגן, גזען, ימני קיצוני (גם בפוליטיקה אמריקאית וגם בפוליטיקה ישראלית) שמאד קשה לשבת לדבר איתו לאורך זמן בלי להתרגז. 

יש לו בן אחד שחי בישראל (נשוי, בלי ילדים) ובן אחד שחי בקליפורניה (נשוי פלוס שניים) - ומאז הקורונה הוא בעצם לא ראה את הנכדים שלו. בן הדוד הזה עבר לפני כמה חודשים ניתוח החלפת שני מסתמים בלב, כך שיותר מהרגיל הוא נשמר שלא לחשוף את עצמו לילדים לא מחוסנים או מבוגרים חולים (ולכן דחינו את המפגש איתם כשהיינו מצוננים). 

יש לזוג חברים וגם קרובי משפחה (בעיקר של האשה) אבל נשמע שהם בודדים ומשוועים לקצת חברה.

אמרנו להם שניפגש איתם היכן שירצו, גם נגיע אליהם (לניו ג'רזי) אם יותר נוח להם, אבל הם התעקשו לנסוע למנהטן, ורק ביקשו שנפגוש אותם בדרום העיר (downtown כמו שאומרים) כדי להימנע מפקקים שהיו אמורים להיות בעיר עקב ביקורו של ביידן בבניין האו"ם. 

נסענו בתחתית כמה תחנות ופגשנו אותם על Broadway פינת La Fayette, והם אספו אותנו במכונית - ומרגע זה בעצם במשך כמה שעות היינו תקועים איתם במכונית. משום מה הם החליטו שככה הם רוצים לבלות את אחר הצהריים איתנו. בהתחלה הם נסעו איתנו ברחובות העיר התחתית והוא התחיל לקריין כמו מדריך תיירים שכאן אזור איטליה הקטנה אבל עכשיו כבר נכנסו סינים, ופה היה אזור היהודים אבל עכשיו....משהו אחר, וכאן היו מפעלי טקסטיל אבל עכשיו.....וכן הלאה. 

וכשמיצינו את האזור הזה הם חצו את גשר אל ברוקלין, "כי אתם בטח בכלל לא מכירים את ברוקלין, ולא מבינים כמה היא ענקית" - ואז התחלנו סיבובים אינסופיים בברוקלין ("כאן הסאטמרים וכאן ולובבצ'ים...." וכו) - ואז חיפושים אינסופיים אחר מסעדה תורכית מצוינת (שכנראה כבר נסגרה כי לא מצאנו אותה) ומציאה של מסעדה תורכית אחרת (שלא היתה בכלל מצוינת אבל היתה לידה חניה, שזה בערך היתרון היחיד שלה). 

כל הזמן הזה הבן דוד מדבר ומדבר ומדבר ומקטר על הכושים (מילה שלו) והסינים וה"חומים" (כינוי ללטינו) והפלישה הגדולה שלהם לארה"ב (תומך טראמפ, איך לא?) ועל הדמוקרטים (בארה"ב) ועל השמאלנים (בארץ) - ואנחנו מבקשים בעדינות לא לדבר על פוליטיקה (כי כבר הייתי איתו בויכוחים פוליטיים בעבר ואני זוכרת איך הוא איים לזרוק אותי מהחלון בדירה שלהם בקומה העשרים ומשהו) אבל הוא בכל פעם נסחף לזה בחזרה ואומר "אבל זה לא פוליטיקה". 

סיוט. 

ובכל רחוב הוא מספר על מישהו שהיה גר בבית הזה שהיה בן דוד של מישהו שעבד אצלו וגר בבית ההוא (יש להם הרבה מכרים כנראה בברוקלין) וכל כמה זמן שואל אם כבר הבנו כמה ברוקלין ענקית. 

עברנו גם ליד הלונה פארק הגדול של קוני איילנד (Coney Island) ש"כדאי להביא לכאן את הנכדים"  - כרגע הוא כמובן סגור ושומם, ונראה לי שלונה פארק סגור הוא ברשימת עשרת הדברים המדכאים שאפשר להראות לתיירים. לא? 

הדבר היחיד שממש נהנינו ממנו היה כשעצרנו באיזו שכונה ושם בין הבניינים תפסנו את הנוף של קו הרקיע של מנהטן

כשהתחלנו להיות עייפים ונראה היה שסוף סוף הם מתכוונים לסיים את המפגש, ביקשנו שישאירו אותנו בתחנת רכבת כדי שלא יצטרכו להיכנס לעיר, אבל הם התעקשו לקחת אותנו עד למלון - וגם אז עשינו עוד כמה סיבובים אינסופיים כדי לעבור ליד הבית של הרבי מלובביץ' (אחרי ש-T אמר במפורש שזה לא מעניין אותנו, אבל הבן דוד התעקש שהוא היה פרסונה חשובה וצריך) - וכמובן שהם פנו ברחוב הלא נכון ופספסנו את הבית, אז בסוף לא ראינו אותו. 

שכחתי לציין שאשתו נהגה והוא ישב לידה וכל הזמן נבח לה הוראות נסיעה וירד על אופן הנהיגה שלה, תוך כדי שהוא משנה את דעתו לגבי לאן לנסוע ומתי לפנות. חשבנו שאנחנו משתגעים. 

כשנגמר הסיוט והורידו אותנו במלון שנינו נשמנו לרווחה. 

היינו גמורים וכל שנותר לנו היה לארוז לבוקר וללכת לישון, והבוקר קמנו מוקדם ויצאנו לתחנת Penn Station ועלינו על הרכבת לוושינגטון. 

המשך יבוא.