סוף החג וסוף השבוע עברו עלינו בסך הכל בנעימים.
בששי - ערב חג - בתי ומשפחתה היו מוזמנים למשפחת של חתני, אז החלטנו לצאת בפעם הראשונה מאז הקורונה למסעדה, ולקחנו את הורי למסעדת יונס האהובה על כולנו.
הצחיק אותנו שאבא שלי עוד דאג שאמנם יש איתם את התו הירוק אבל שכחו את תעודות הזהות שלהם בבית. אף אחד לא ביקש מאיתנו לא תעודת זהות ולא תו ירוק. השולחנות לא היו במרחק שני מטר זה מזה. חלק ניכר מהמלצרים הסתובבו ללא מסיכה (או שווה ערך: מסיכת סנטר).
ומה שמעניין, הוא שזה לא הטריד אותנו בכלל.
השירות והאוכל היו מצוינים, כמו תמיד, ואפשר היה לרגע לשכוח שבאמצע השתוללה כאן מגיפה ושלא היינו במסעדה מאז ינואר 2020.
במוצאי החג אירחנו גם את הורי וגם את בתי ומשפחתה לארוחת המבורגר ופסטה (מה שנחשב אצל T "ארוחה צנועה")והנכדים ישנו אצלנו, כי למחרת עדיין היו בחופש. לעומת זאת בתי, חתני וגם 'שרי' כבר חזרו ביום ראשון לשיגרת העבודה והגן.
בראשון בבוקר (אחרי ארוחת ופל בלגי), המשך קריאה בספר ההמשך של "חוט"ם" והכנת שיעורי בית (למה לא לדחות לרגע האחרון?), יצאתי איתם לגן השעשועים הגדול, ובזמן שאכלנו יחד צהריים צפינו בסרט "אי טי - חבר מכוכב אחר" שאצלי כבר הפך לסרט פולחן ושהם אמנם ראו פעם אבל לא ממש זכרו מה היה שם.
נהנינו מאד (T פרש באמצע לנוח, זה סרט די ארוך), ואז נשמותק אמר "סבתא, עבר כבר זמן השנ"צ שלך, לכי מהר לישון" והם צפו עוד קצת בטלוויזיה (עברנו לאחרונה מהוט ל-sting tv והם מאד מרוצים מזה) עד שקמנו מהשנ"צ והסענו אותם הביתה.
בגיזרת בוסטון כלתי קיבלה תור לראיון בשגרירות ארה"ב בארץ, אז הם הזמינו כרטיסי טיסה וכולנו פה צהלנו בשמחה גדולה. אמנם ייתכן שהתור יבוטל (מסתבר שזה קורה הרבה) אבל כרטיסי הטיסה גמישים (בזכות הקורונה) ובכל מקרה אנחנו מקווים שיהיה בסדר.
דברים אמנם משתנים כל הזמן, אבל נכון להרגע כלתי ובני לא יצטרכו בידוד כשיגיעו (רק בדיקה שלילית לפני הטיסה ועוד בדיקה בנחיתה) אבל 'סביבוני' יצטרך להיות בבידוד (שבועיים? עשרה ימים? עד לתוצאה שלילית בבדיקה?) אז נראה מה יהיה עם זה. בכל מקרה בידוד זו לא בעייה כאן, בבית שבו יש להם סוויטה משלהם כולל חדר אמבטיה והכל. אז נכון לעכשיו הם יגיעו לארבעה שבועות....ונראה מה הלאה. מחכה כבר לחבק. ולחבק. ולחבק ולא לעזוב.
היום יש לי תור לרופא שיניים עבור אותה סתימה שאולי תפתור לי את בעיית החניכיים המציקה, ואולי אולי בערב אזכה לפגוש את חברותיי האהובות 'קלי' (שבמזל טוב הפכה לסבתא בפעם הראשונה) ו'שני', אותן לא פגשתי (מחוץ ל'זום') מאז שפרצה הקורונה.
במסגרת "השטויות הרגילות" המשקל שלי שוב מדשדש במקום - טיפה יורד, טיפה עולה, טיפה יורד שוב - ולמרות שאני מבינה שזה בסדר ושייתכן שהגעתי למשקלי הסופי (בכל זאת ירדתי כבר רבע ממשקלי ההתחלתי) זה לפעמים מכניס אותי לדכדוך כלשהו. אני יודעת שזה כבר משהו שצריך לטפל בו ברמה הפסיכולוגית ולא הפיזית....ואולי באמת הגיע הזמן לחזור לאימון, ולו רק בשביל זה.
א פרו פו אימון - איחלתי יום הולדת שמח לחברתי מקורס מאמנים 'אהובה' ושאלתי לשלומה, והבנתי שהיא שוב בטיפולים והצטערתי מאד. היא חלתה לפני שלוש שנים והיתה בטיפולים שנה שלמה...אני זוכרת את חגיגת סיום הטיפולים שלה. עצוב ומייאש שהיא עוברת את זה שוב.
טוב, כרגיל התפזרתי. מתקדמת ממש יפה (יפה מדי, עוד מעט ייגמר) בספר "צעדים קטנים של אהבה" של קתרין סנטר.
הולכת לגהץ קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה