חול המועד פסח עובר כמעט ללא אירועים. אנחנו בעיקר בבית.
בגיזרת הגינות ההידרופונית של T, הנה כמה תמונות מעודכנות מגינת הגג
אנחנו כבר נהנים על בסיס יום יומי מהחסות השונות, וגם מהמנגולד, הבצל הירוק, השמיר והסלרי (חלקם מגינת הקיר), ואני מחכה כבר לטעום מהברוקולי ומהכרובית. T היה צריך להסיר עשרות זחלים מהברוקולי, ואחרי שקרא על כך באינטרנט, ריסס את הכל במים עם חומץ, זה אמור למנוע הישנות של המכה הזאת.
T יצא להפלגה פעמיים, בינתיים, עם מועדון השייט (זו הפלגה בת שלוש שעות לאורך החוף) והוא נהנה, אבל גם המרינה מפוצצת באנשים והיה לו פחות נעים. בקיצור - אולי בשבוע הבא אם מזג האוויר יתאים, נעדיף לצאת לטייל קצת כאשר כל עם ישראל יחזור לעבודה וללימודים.
שום דבר לא מושך אותנו לצאת לטייל, מה גם שכל עם ישראל בכבישים אז מראש אנחנו נמנעים.
מה שכן, הקרירות מדרבנת אותי לצאת יותר להליכות ספורט. כלומר יותר מפעם ביום. חדר הכושר פתוח בחול המועד בשעות שפחות נוחות לי, אז אני בעיקר בהליכות.
נראה לי שחדר הכושר טוב לימי גשם, וכמובן לימי החום והלחות המגעילים של הקיץ. ובימים רגילים, לאימון אחר הצהריים במקום הליכה שנייה.
נשמותק היה חולה השבוע - כנראה נדבק מחתני שהיה חולה בשבוע שעבר - אז גם הם בעיקר נשארו בבית, עד שבוקר אחד הוא התעורר המתוק הזה ממש מאוחר (בסביבות תשע) והכריז: "החלמתי".
בגיזרת הספרים התקדמתי בקריאה בספר 'שיבה' של יא ג'סי ואז הבנתי שאני פשוט סובלת תוך כדי קריאה. נתחיל מזה שיש בספר כמעט רק רוע. כל כך הרבה רוע אנושי. קשה לי עם זה. וזה לא רק זה. הספר מספר סיפורם של אנשים רבים, דורות רבים, והוא עובר מאחד לשני בלי איזו עלילה או חוט מקשר, שלא לדבר על הסבר כלשהו. משהו לא ברור לי בסגנון הכתיבה. קראתי בינתיים כרבע מהספר, וכרגע אני בהפסקה.
הנחתי אותו בצד (הנחה וירטואלית, כי אני ממילא קוראת בטלפון, דיגיטלי) ועכשיו התחלתי לקרוא (באנגלית) את "צעדים קטנים של אהבה" מאת קתרין סנטר. במקביל מידי פעם אני ממשיכה (גם כן באנגלית) את האנתולוגיה הבלתי נגמרת של "אן מאבונלי".
היינו מוזמנים ל'מהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב השבוע והיה נחמד מאד להיפגש איתם, למרות שהם הזמינו עוד זוג חברים, שפחות באו לנו טוב.
הסבר קצר: ל'מהנדס' ול'ביוכימיה' יש די הרבה חברים שעם רובם הם מצליחים לשמור על קשר, להיפגש, להתעדכן - באמת שהם זוג מאד חברותי. את רוב החברים שלהם אנחנו מכירים (בכל זאת אנחנו חברים כבר 35 שנים, מאז שהבנות שלנו היו בפעוטון ביחד), ואיכשהו יצא שאת חלקם אנחנו ממש לא סובלים, ואת חלקם אנחנו סובלים בשקט. עם האחרונים בסדר לנו להיפגש מידי פעם, אבל האמת היא שאנחנו חיים מצוין גם אם לא פוגשים אותם בכלל.
עם החברים שהוזמנו יחד איתנו השבוע היו תקופות שאפילו היינו מזמינים אלינו הביתה ומבקרים אצלם. היו תקופות שהיינו עושים איתם פיקניקים וטיולים, כשלכולנו עוד היו ילדים קטנים. כיום אנחנו יותר בררנים ולא נפגשים עם מי שלא באמת כיף לנו להיפגש. אז זוג החברים הזה היה מבחינתנו מיותר. לא נורא. עוד ערב עבר.
אמא סיימה את האנטיביוטיקה אבל עדיין חלשה. זה לא מונע בעדה להמשיך עם שיגרת ההתעמלות שלה.
בערב חג משפחתה של בתי מוזמנת למשפחתו של חתני, אז קבענו שהם יבואו אלינו במוצאי החג במקום. הילדים הגדולים עדיין בחופשה מבית הספר ביום ראשון, אז סביר להניח שהם ישנו אצלנו. T רצה לקחת אותם לשייט אבל לא נראה לי שזה יסתדר בסוף.
אני רוצה לרדת לים המלח. הפעם האחרונה שעשיתי זאת היה עם 'החתולה' וזה היה כבר לפני שנתיים או שלוש אפילו, לא ממש זוכרת. הפעם T הסכים לבוא איתי, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. אבדוק מתי מתאים. אני חושבת שכבר סיפרתי כאן (ובטח אספר שוב ושוב) כמה אני אוהבת להיות בים המלח. הים, האוויר, הנוף הזה שלא כל אחד מתחבר אליו. אני מרגישה שם שאני בבית. אני מרגישה רוגע וכבדות מתוקה בגוף. בקיצור - מקווה שזה יקרה בקרוב.
כלתי קיבלה את מכתב הדחייה של הויזה שלה והתברר שהוא מכיל שמונה עמודים של סיבות (חלקן לטענתה מופרכות) מדוע היא לא עמדה בקריטריונים.
בקיצור - זה לא בגלל איחור ביום ההגשה. היא ובני יצרו קשר עם כמה עורכי דין בתקווה שאחד מהם יסכים לקחת על עצמו את התיק שלה (לא כל עו"ד הגירה עובד עם מוזיקאים), ואם לא - הם ימשיכו לעבוד עם עורכת הדין הבלתי נסבלת שלהם. בינתיים בלי קשר הם ממלאים בקשה לויזת ה"dependent" וכאשר יקבלו תור לשגרירות כאן בארץ, יידעו למתי להזמין כרטיסי טיסה. בתכנון זה יהיה בסוף אפריל. אני כבר מתחילה להתרגש בגוף. לראות אותם, להיות איתם, לחבק אותם, לבלות עם 'סביבוני' ולאפשר לו להכיר אותנו, להכיר את בני הדודים שלו.......יאללה שזה יקרה כבר!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה