שיגרה טובה וקצת דאגות

 הימים טסים. השבועות חולפים. 

אני נזכרת בתקופות שלא כתבתי לעיתים קרובות כי לא הרגשתי צורך לכתוב או כי לא הרגשתי שיש על מה. עכשיו אני בבעייה הפוכה. אני מרגישה שיש לי הרבה על מה לכתוב, וזה תוקע אותי. מצד אחד לא בא לי לכתוב כל יום או יומיים, מצד שני קצת נמאס לי מהפוסטים הארוכים האלה המלאים בנושאים שונים ומגוונים. אחר כך כאשר אני רוצה לחפש משהו (והרי זו הסיבה העיקרית עבורי לכתיבת הבלוג - תיעוד חיי עבור עצמי) מאד קשה למצוא משהו בסבך הפוסטים ה"כולבויניקים" האלה. 

נו, מילא. כרגע זה מה שיש. 

אז הפעילות שלנו המשיכה ואף התגברה.

קנינו נעליים ל-T והייתי בביקורת מדרסים (הכל מצוין, עוד שלושה חודשים ביקורת נוספת).

באחד מימי השבוע פתאום בא לנו להזמין את 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב ספונטנית, אחרי שלא התראינו כמה חודשים טובים. עוד לפני הסגר האחרון, עוד לפני החיסונים. אמנם פגשתי אותם לכמה דקות אצל 'שנטי' כאשר הייתי אצלה באחד מטיפולי הדיקור/טווינה אבל זה לא נחשב כמובן. 

לשמחתנו הם טובים בספונטניות והגיעו - לארוחה של סלט, חביתה, גבינות, נקניקים וכמובן מטיאס "שמאלץ" ש'המהנדס' אוהב מאד, והתכבדו גם בגלידות של T. היה כיף ממש להיפגש סוף סוף ולהרגיש עוד קצת מהנורמליות החדשה. 

בשלישי היה לבתי יום הולדת והתכנון היה לצאת איתה ועם אמא שלי ליום כיף. 

בסוף 'שרי' חלתה - התקשרו אל בתי מהגן שיש לה חום. יממה שלמה היתה הילדה חולה, ללא סממנים נוספים פרט לחום, וכמו שזה בא כך זה עבר - אבל את יום הכיף בתי כבר פספסה. דחינו למועד בלתי ידוע.

עם אמא יצאתי כמתוכנן, בעיקר כי היא היתה כבר חייבת זוג נעליים חדשות. ה"ברוקס" הישנות שלה כבר היו מלאות חורים, וכאשר מדובר באישה שהולכת כעשרה קילומטרים ביום פלוס חדר כושר - זה כבר היה בושה וחרפה. 

לקחתי אותה לחנות של "הוקה" במלון מנדרין. החנות היתה ריקה והתברר שהם היו באמצע ספירת מלאי, אבל הסכימו למכור לה נעליים ופשוט לחייב אותה מאוחר יותר, כשהקופה תיפתח מחדש. מה שאני אוהבת בחנות הזאת, מעבר למלאי העצום שיש להם של נעליים באמת ברמה גבוהה עבור ספורטאים, הוא שהמוכרים שם מקצועיים. הוא בדק את העמידה שלה ואת ההליכה שלה והתאים לה נעליים עם התמיכה המתאימה לה, ומשם רק היה צריך לבחור את הצבע. 

אחרי הקנייה ישבנו לשתות קפה בבית הקפה הקטן בלובי שפועל בשירות עצמי, ולשמחתי היא גם לקחה מאפה מלוח שהיה לה מאד טעים. בסך הכל יצא יום כיף קצר ולעניין, אמא מאד מרוצה מהנעליים החדשות שלה, וזרקה אחר כבוד את הישנות הבלויות. 

בששי בכל זאת הצלחנו לחגוג לבתי יום הולדת - 'שרי' הרגישה מצוין, אחי ומשפחתו הגיעו בהרכב מלא, כולל אחיינית 1 ובעלה שבדיוק חגגו את יום נישואיהם הראשון. נזכרנו איך החתונה שלהם היתה החתונה האחרונה לפני הקורונה. יום אחרי כן כבר אסרו על אירועים בכלל. היה להם מזל גדול. והיה גם מזל שאף אחד לא חלה בקורונה מבין כל המשתתפים. 

הנכדים נשארו כמובן לישון, וצפינו ביחד בסרט "בייב", שכבר הרבה זמן אני רוצה לראות יחד איתם. הם נהנו מאד, לשמחתי, בכל זאת זה סרט ישן ולא תמיד יש לילדים סבלנות. 

למחרת שיחקנו ב"הרמז" ולשם שינוי נשמותק ניצח, הצליח לנחש מי רצח, באיזה חדר ובעזרת איזה כלי. לשם שינוי חכמוד היה גיבור לגבי ההפסד שלו. 

אבל שמתי לב ש-T לא רגוע ונינוח, ושמתי לב גם שהוא היה מעט קצר עם הנכדים. אני כבר אמורה להבין בענייני T, אבל לקח לי כמה שעות עד ששאלתי אותו "מה כואב לך?", כי כאשר T ככה ירוד וחסר סבלנות (בעיקר עם הנכדים) ברור שהוא לא מרגיש טוב. 

ואז התברר שיש לו בבית השחי בלוטה שגם כואבת מאד, וגם מלחיצה. וגם אני נלחצתי. בלוטה בבית השחי....הראש מייד הולך לבלוטות לימפה, זיהום, וחלילה סרטן. אני יודעת שזה לא אמור ללכת לכיוון הזה באופן אוטומטי אבל....!

והתברר שהוא סובל מזה כבר יומיים שלושה, ולא אמר כלום.  😔

מיד ניסיתי לקבוע לו תור אצל רופאת המשפחה, אבל התור הקרוב היה לעוד שבוע, אז בדקתי באילו ימים היא מקבלת בקופת החולים ואמרתי לו שיינסה ללכת ללא תור ולהיכנס בין לבין. הוא הלך ואז התברר שהיא בכלל איננה, משום מה מנהלת תורים טלפונים ממקום אחר. אבל אז נזכרתי שיש לי את מספר הטלפון של המזכירה שלה. מה היה לי להפסיד? כתבתי הודעה למזכירה והסברתי את העניין, והיא התקשרה תוך זמן קצר ותיאמה ל-T תור למחרת בבוקר. 

עד שהוא הגיע לרופאה אני מודה שהחזה שלי הרגיש כאילו מונחת עליו צבת שהולכת ומתהדקת. מזמן מזמן לא נלחצתי ככה.

הרופאה דווקא לא היתה מודאגת. לטענתה מדובר כנראה רק בזיהום בשורש שערה, ונתנה משחה אנטיביוטית. ליתר ביטחון היא גם נתנה לו הפניה לאולטרה סאונד, למקרה שזה לא יעבור תוך שבועיים. התור הכי קרוב לאולטרה סאונד היה לסוף אפריל. אם עדיין הייתי חושבת שזה דחוף הייתי מרימה טלפון ודורשת תור קרוב יותר, אבל בשלב זה יש לי הרגשה שממילא אבטל את התור הזה, כי הוא כבר מדווח שהגולה מתכווצת, והיא כבר פחות כואבת, ואני מקווה שעוד כמה ימים זה יעבור לגמרי.

במקביל שוב התחילו להציק לי החניכיים באזור ה"בעייתי" של הפה (צד ימין למעלה). כלומר - לא הייתי בטוחה אם מדובר בבעייה בחניכיים באמת או שעוד שן החליטה לעשות בעיות - יש לי שם כבר שני שתלים, טיפול שורש אחד וסתימה. אז היה חשש כלשהו שאחת מהן פיתחה דלקת או משהו מעצבן שיצריך טיפול פולשני וכואב. אבל מצד שני הכאבים האלה מתעוררים בכל פעם אחרי שאני אוכלת וחתיכת אוכל נתקעת בין השיניים שם משום מה, ואז אני מעבירה חוט דנטלי כי זה מציק, ואז זה מציק עוד יותר ומכאיב לי ללעוס במשך כמה וכמה ימים. די סיוט, האמת. 

אז קבעתי אצל רופא השיניים שלי, שצילם ובדק ובירר ואישר, שהוא ינסה לעשות לי סתימה בין שתי השיניים שתנסה למנוע חדירה של מזון לשם. הוא אמר משהו על התרחקות השיניים זו מזו ועוד כמה מלמולים לא ברורים - וקבע לי תור לסתימה, אבל רק אחרי פסח. בקיצור בינתיים אני עושה שטיפות עם מי מלח כאילו אין מחר, ומנסה לא ללעוס בצד הזה בכלל. 

בלי קשר קיבלתי סוף סוף אישור מהמועצה שמגיעה לי גם הנחה בארנונה, בזכות היותי אזרחית ותיקה. 

לסיום - כבר ממש אביב בהליכות שלי בין המושבים שבאזור, והשבוע סוף סוף זכרתי לצלם גם את ההתחלה של פריחת ההדרים בפרדסים...

גם סתם פרחים בצד הדרך.....

והכי מצחיק (בעיני) - שלט קצת הזוי שמצאתי באחד המושבים :

כאן נזרעו פרחי בר.....