היא נולדה במושבות של הברון הירש באזור "אנטרה ריוס" בארגנטינה.
הוריה היו מהגרים יהודים מאוקראינה, שבעמל רב הצליחו להסב את עצמם מבני עיירה יהודית מזרח אירופית לחקלאים ארגנטינאים גאים.
סבתי היתה הבכורה מבין חמישה ילדים, ובעצם מאז ילדותה כל הזמן היא טיפלה באחרים - תחילה באחיה ואחיותיה, אחר כך בבנותיה - אמי ודודתי - אחר כך עזרה לטפל באחייניה. בהמשך יצא שטיפלה גם בי ובאחי, ובשנותיה האחרונות גם עזרה לי לטפל בילדיי, ניניה.
הם היו קומוניסטים, שהפכו ציונים בעקבות השואה. סבי איבד נתח נכבד ממשפחתו, שנותרה באירופה, והם חינכו את בנותיהם לציונות וחלוציות ואהבת ישראל, ותמכו בהן ועודדו אותן כאשר הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר".
דודתי פרשה לה מהתנועה כאשר התברר שהם לא מאפשרים לימודים אקדמיים - "השומר הצעיר" כנראה הבינו שמי שירכוש השכלה ומקצוע פחות ייטה להסכים להיות חלוץ עובד אדמה בארץ ישראל - אבל אמי היתה "מורעלת" כמו שאומרים היום (עדיין אומרים את זה, אני מקווה). היא בילתה שנה בארץ במכון למדריכי חו"ל, וכמה שנים אחרי כן היא וכל הקבוצה שלה עלו לישראל והתיישבו בקיבוצים של "השומר הצעיר".
סבי וסבתי החליטו לעלות גם הם (ודודתי מעולם לא סלחה להם על הנטישה הזאת), והתיישבו בקיבוץ אחר, במישור החוף. הנרטיב המשפחתי מספר, שהקיבוץ קיבל אותם, באמצע שנות החמישים של חייהם, בזכות תרומת טרקטור שהם העניקו לקיבוץ עוד מארגנטינה.
זוכרת במעומעם ביקורים שלנו אצלם בקיבוץ. זוכרת את הורי ישנים עד מאוחר בשבת בבוקר, ואותי יוצאת עם סבא וסבתא לחוף הים בשעות המוקדמות של הבוקר.
סבי חלה זמן קצר אחרי עלייתם ארצה. די מהר הם עזבו את הקיבוץ ובאו לגור איתנו בירושלים (עזבנו את הקיבוץ כאשר הייתי בת 8 חודשים), ואת כל תקופת המחלה, האשפוזים, הניתוחים, הגסיסה - הם העבירו אצלנו.
כאשר הוא נפטר הייתי בת ארבע וחצי. סבתי נשארה לגור איתנו.
במבט לאחור, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. בעצם זה היה הדבר הכי טוב שקרה לכולנו.
סבתא שלי בישלה, תפרה, סרגה, ובעיקר - טיפלה בי, ושנה אחרי כן כאשר אחי נולד - היא בעצם גידלה אותו. היא היתה המבוגר המיטיב בחיי.
היא שיחקה איתנו, לימדה אותנו ספרדית (כולל קריאה וכתיבה), לימדה אותנו לאפות ולסרוג, לקחה אותנו לגינת המשחקים - ואיפשרה לנו לשחק בבוץ, מה שבחיים לא היה קורה עם אף אחד מהורי - שמרה עלינו כאשר הורי היו בעבודה ובלימודים ואפילו בנסיעות - סבתא שלי היתה שם בשבילנו תמיד.
כאשר היו לי חלומות מפחידים בלילות, ולהורי נמאס שאני באה לישון איתם במיטה, הייתי נכנסת אליה למיטה. מעולם לא סירבה לי.
כאשר פחדתי מילדים בשכונה, היתה מלווה אותי וגם מאיימת עליהם שלא יגעו בי.
בזכותה הבית תקתק, והורי היו חופשיים לבוא וללכת כרצונם.
כאשר היו מגיעים אורחים היא נטתה להיעלם לחדרה, אבל בעצם כל החברים - גם של הורי וגם שלי - אהבו אותה כל כך, שהיא נכללה בכל הפעילות המשפחתית.
היא היתה איתנו בכל הטיולים בארץ ובעולם, עברה איתנו לגור בארה"ב וחזרה איתנו משם ארצה.
כשלהורי היה בית עם גינה, היא עבדה גם בגינה. אפילו עם הכלב היא היתה יוצאת להליכות, עד שנפלה כמה פעמים (כאשר השתולל ורדף אחרי חתולים) והיא הפסיקה עם זה.
היא תפרה לנו תחפושות לפורים ושמלות לאירועים ולחגים - היא היתה שם. תמיד. מישהי קבועה, אוהבת, רגועה וקשובה שתמיד אפשר לפנות אליה ותמיד אפשר לסמוך עליה.
היא לא היתה מנשקת או מחבקת - מקסימום נשיקה על הראש - אבל הסכימה שנתרפק עליה אם רצינו.
כאשר גדלתי והתחתנתי ונולדו לי ילדים, והורי החליטו לעזוב שוב לארצות הברית - מצבה הרפואי לא איפשר לה לנסוע איתם. ללא היסוס החלטנו T ואני שהיא תעבור לגור איתנו. לכאורה טיפלנו בה. לקחתי אותה לרופאים, קניתי לה את התרופות. בפועל - היא המשיכה גם אצלי לבשל ולכבס, להיות שם עבור הילדים כאשר חזרו הביתה מהגן ומבית הספר. גם החברים שלי ושל הילדים שלי התאהבו בה.
בשנים ההן היא כבר היתה כמעט חרשת והיה לה קשה להשתלב בשיחות עם אנשים, אבל היא היתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
מעולם לא הקדשתי מחשבה לכך - עד שנים מאוחר יותר - שהיא התאלמנה בגיל 58 ומעולם לא ניסתה וכנראה לא רצתה למצוא זוגיות חדשה, לבנות לעצמה פרק ב' בחיים. היא הקדישה את עצמה לנו - לאמא שלי ולמשפחתה - וכולנו לקחנו אותה כמובנת מאליה.
בגיל 84 בעקבות אירוע מוחי חמור, הורי החליטו להוציא אותה מביתי ולשכן אותה במוסד סיעודי. היא היתה זקוקה להשגחה ולטיפול שלא יכולנו לתת לה אצלנו בדירה, ועברנו ממצב של לחיות איתה יום יום, למצב של לבקר אצלה בשבתות.
עד היום אני זוכרת את בני יושבת לידה על המיטה בבית האבות ומשחק עם הידיים שלה, שהיו רחבות - ידיים של איכרה - ורכות רכות.
היא היתה כמעט בת תשעים כאשר אירוע מוחי נוסף הכריע אותה סופית, קצת לפני פסח.
היתה לי גם סבתא מצד אבא - בילדותי היא חיה בארגנטינה ובהמשך היא עברה לגור בארצות הברית, כך שבשנים שגם אנחנו גרנו שם יצא לי להכיר אותה ואת סבא שלי. אבל אלה היו יחסים אחרים.
אני זוכרת ארוחות חג או ראשון אצלם בדירה או אצלנו או אצל דוד שלי - זוכרת את עצמי משחקת אצלם עם בני הדודים שלי. אני לא זוכרת שיחות עם סבתא או בילוי לבד איתה. לא היו לנו יחסים כאלה.
סבתי מצד אמא היתה עבורי סוג של אמא. עדיין חולמת עליה לפעמים, חלומות של שיגרה: עומדת במטבח ומגהצת תוך כדי שיחה, האזנה לרדיו, הערת הערות עוקצניות על הפוליטיקאים היא שנאה את גולדה מאיר שנאת נפש - עכשיו שאני חושבת על זה, היא היתה קצת דומה לגולדה מאיר במראה החיצוני. מצחיק לחשוב על זה.
מתגעגעת אל סבתא שלי, שזכתה גם להיות סבתא רבתה אהובה לילדיי.
אני מודה ליקום על הסבתא המופלאה שזכיתי לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה