על הא ועל דא

 באחד הפוסטים נדמה לי שכתבתי על כמה מוזר לצפות בסדרות וסרטים ולראות אנשים מתקהלים חופשי, רוקדים, מתחבקים ומתנשקים - כי קורונה.

אבל אז התחילו לחזור פרקים חדשים של סדרות (כמו "החיים עצמם" או "הרופא הטוב") ומיד בפרק הראשון יש קורונה, ויש את ג'ורג' פלויד ו-black lives matter ופתאום אני מבינה כמה קשה לי עם זה. כמה אני זקוקה לאסקפיזם הזה של סדרות וסרטים שאין להם מושג שעומדת לפרוץ מגיפה עולמית, שיש לי את זה מספיק בחיי היום יום ובחדשות, וקשה לי לראות את זה בסדרות "שלי". 

אני קוראת עכשיו את "הביקור" של הילה בלום, ופתאום אני שמה לב לחוטים המקשרים בין הספרים השונים שקראתי לאחרונה.

הפסיכולוג ב"מטופלת השקטה", ואז פסיכולוגית ב"אמא מספיק טובה" וגם ילד שנעדר, ואז "הביקור" שמתחיל עם ילד נעדר.......

מוזר.

כשהגענו לבתי בששי בערב הבנו מדוע חתני אמר לנו לא להכין כלום. הוא עמל על ארוחת גורמה, עם קנלוני תרד (וקצת קנלוני בשר, לילדים), סטייק וגם חזה עוף (ואפילו צ'יפס) בשיטת "סו ויד". ממש השקיע. 

אני פחות בקטע של "סו ויד", מסתבר, בכל זאת זורם בעורקי דם ארגנטינאי שאוהב את הבשר די חרוך. אבל היה טעים. נראה לי שחתני העביר אותו לתנור לכמה דקות כדי לתת לו מראה וטעם מעט יותר צרוב. הצ'יפס היה מעולה.

הילדים היו מתוקים כרגיל, בתי וחתני היו גמורים מעייפות - כרגיל בזמן האחרון - אז אחרי הארוחה כשהילדים התיישבו לצפות בסרט גיבורי על כזה או אחר (לא הקטע שלנו כל ה-MARVEL הזה) פרשנו הביתה. 

בראשון התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה לקראת השתלת השן, ובערב לקחתי את אחי לניתוח הקטרקט שלו. עבר מהר וחלק ובסדר. מקווה שגם ההתאוששות תהיה מהירה וחלקה.

היום גיסתי מתחילה הקרנות. מקווה שיעבור לה בקלות. יחסית.

באופן מאד יוצא דופן ולא אופייני (לי), ברגע שנפתחו חנויות הרחוב הסתערתי על כמה יעדים שנידחו ונידחו, כמו חזיות ספורט, שזה לא משהו שאני יכולה להזמין און ליין, חייבת למדוד. מסרתי גם מכנסי פיג'מה לתופרת להחלפת הגומי (כי מצד אחד הם כבר ענקיים עלי, מצד שני מתה על הפיג'מה הזאת). קניתי נייר למדפסת וגם צבעים ועפרונות צבעוניים, כי נוקת התחילה לצייר ואי אפשר לתת לה לצייר עם טושים, כמו אחיה הגדולים. את זה דווקא כן יכולתי לקנות און ליין, האמת, אבל בא לי לפרגן לחנויות הרחוב שעמדו סגורות כל כך הרבה זמן. 

ובתוך כל אלה סוף סוף הוכרעו הבחירות בארה"ב והתופעה ההזויה הזאת שקוראים לה דונלד טראמפ (כנראה!?) בדרך להיעלם. האומנם? אבא שלי טוען שאולי טראמפ יילך, אבל ה"טראמפיזם" צפוי להישאר. ואיך זה ישפיע על ארה"ב? עלינו? על העולם? והשאלה שכנראה לעולם לא תיענה באמת היא: האם לולא הקורונה הוא היה מכהן עוד ארבע שנים?