פתאום היו כמה ימים של פעילות מוגברת, גם משפחתית וגם חברתית.
כבר בתחילת השבוע כתבה לי 'שריתה' שהיא חופשיה בחמישי ואם בא לנו לרדת לאיזה חוף עם בירות ואבטיח.
אז בחמישי בצהריים נסענו לקבל את הנכדים כשחזרו מקייטנת הג'ו ג'וטסו שלהם. בהוראת בתי שלחנו אותם דבר ראשון למקלחת, ואז הגשנו להם ארוחת צהריים. אפילו הצלחתי לשכנע אותם (תחילה את נשמותק ואחר כך כמובן גם חכמוד ביקש) לשחק איתי במשחק ה'צוללות'.
בין לבין הם צפו בטלוויזיה או שיחקו בנינטנדו סוויץ', עד שחתני הגיע עם נוקת, והיא כמובן גנבה את ההצגה.
הילדה הזאת מפגינה "סַבִּיטִיס" קשה: מרגע שהיא רואה את T היא רוצה רק אליו, ולא מסכימה לרדת ממנו. כשמבקשים ממנה לבוא לאבא שלה או אלי, היא מנידה בחן בראשה אבל לא מסכימה. וגם אם היא הסכימה כמה פעמים לעבור אלי, בחיוך גדול וחיבוק נעים, אחרי דקה או שתיים ביקשה לחזור אליו.
איך שהיא נכנסה הביתה היא דרשה (כן, היא מתחילה להראות סימנים של רודנית קטנה ומתוקה) שיחלצו את הסנדלים שלה, ואז היא לקחה אותם והגישה ל-T, להראות לו אותם בגאווה.
כשחתני חימם לה אוכל היא סרבה לשבת בכיסא שלה (גם זה מסתמן כטרנד לאחרונה, היא רוצה לאכול כשהיא ישובה על מישהו), ואז T לקח אותה על הברכיים והאכיל אותה, תוך שגם הוא וגם היא עושים "פוּ" על האוכל לסירוגין.
אחרי האוכל חתני לקח אותה למקלחת, וביקש מאיתנו ללכת בלי טקסי פרידה (כי אחרת היא מתחילה לבכות), ונסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה' הביתה. הם ארגנו כסאות מתקפלים, אבטיח, גבינה בולגרית, ענבים ובירות (ומים כמובן) ונסענו ביחד לנתניה לאחד החופים, שם התרווחנו לנו באוויר הפתוח והנעים של הים לעת שקיעה, פטפטנו לנו ונשנשנו והיה ממש ממש מהנה.
תוך כדי הערב קיבלתי הודעת טקסט מ'החתולה' אם בא לי בספונטני להיפגש למחרת.
ידעתי שאנחנו מבשלים, כי הזמנו לארוחת ששי גם את משפחתה של בתי וגם את משפחתו של אחי, והפעם זה כלל גם את אחיינית1 ובעלה (שלא היה אצלנו אף פעם בארוחת ששי, בעיקר כי בכל יום ששי יש קידוש אצל הוריו בבית ואמא שלו לא ממש משחררת). אבל T אמר שאין לו בעייה שאפגש עם החתולה, הוא אפילו מעדיף שלא "אסתובב לו בין הרגליים ואפריע" ואוכל כמובן להשלים שטיפות ונקיונות אחר כך.
היא הציעה לצרף למפגש גם את 'מאשה', שלאחרונה התחילה סוף סוף לעבוד במקום חדש (היתה מובטלת יותר מחצי שנה, אחרי שעזבה את מקום עבודתי לשעבר ופוטרה או התפטרה גם ממקום העבודה אליו עברה במקור).
אחרי התלבטות קצרה הוחלט שהן שתיהן תבואנה אלי, כי ברור שבבתי קפה באזור יהיה מפוצץ בששי בבוקר והרי לא הזמנו שולחן מראש.
עוד לפני שהן באו הספקנו, T ואני, להתאמן בחדר כושר, ובדיוק סיימתי להתקלח כשתחילה הגיעה 'החתולה', והספקנו לפטפט מעט לפני שהגיעה גם 'מאשה' (שתופסת מקום ניכר בשיחה, אפשר לומר שכאשר היא נמצאת קצת קשה להשחיל מילה). שתיהן עדכנו מה קורה איתן בעבודה ובמשפחה ואיך עוברת עליהן הקורונה. שמחתי לשמוע ש'החתולה' סוף סוף קודמה בתפקיד, עזבה את תפקיד מנהלת המחלקה (שקיבלה עוד כשאני עבדתי שם) ומונתה לתפקיד ניהולי רוחבי בחטיבה. כל אחת סיפרה על הילדים, וגם אני כמובן (ועל הנכדים).
כיון שישבנו יחד בסלון גם T השתלב מידי פעם בשיחה, ובסך הכל היה ממש נחמד.
הארוחה בערב היתה נהדרת, וכרגיל נוקת כיכבה. הגדולים נשארו לישון אצלנו ובבוקר שיחקנו "הרמז הצעיר" וחכמוד ניצח (הוא מאד אוהב לנצח). נראה לי שהם כבר מוכנים למשחק "הרמז" הרגיל, למרות שכמו שנשמותק אמר "יש שם רוצח". בהזדמנות אקנה להם. מעניין אם הם גם מוכנים כבר "לעלות כיתה" למשחק 'קטאן' רגיל, ולא ג'וניור.
במוצ"ש הפגנו על הגשר שוב. הגיע לשם גם מבוגר על כיסא גלגלים, וחשבתי לעצמי כמה חשוב לאיש הזה להביא את מחאתו, למרות שהוא בבירור בקבוצת סיכון. התמלאתי הערכה כלפיו. פה ושם היו כאלה שלא עטו מסיכה כמו שצריך (או בכלל) אז יחסית עזבנו מוקדם. לא מצליחה להבין מדוע עדיין יש אנשים שלא מקפידים, אם לא עבור עצמם, לפחות לטובת אחרים.
הבוקר מיד אחרי חדר הכושר פגשתי את 'מחברת' בבית קפה (מאוורר מאד ומוצל), שפעל בשירות עצמי, והצלחנו ככה לדבר ולהתעדכן קצת, אחרי שבשבוע שעבר לא יצא לנו להיפגש.
בקיצור - היו לי כמה ימים מאד חברתיים ומשפחתיים וזה הרגיש כמעט נורמלי.
השבוע הנכדים בקייטנת סוסים, וקבענו שמחר וגם בחמישי נאסוף אותם מהקיטנה והם יישארו לישון אצלנו. היום היה היום הראשון ובתי דיווחה שהם חזרו מרוצים, נרעשים ונרגשים ובעיקר גמורים מעייפות. "אז תנו להם לרבוץ כשהם חוזרים הביתה" היתה עצתה למחר. סבבה, מתאים לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה