התחלתי לכתוב פוסט הדרכה על הממשק החדש של בלוגספוט ואז הבנתי שזה מעצבן אותי ובינתיים חזרתי לממשק הישן, כל עוד אפשרי. ראיתי שהאריכו בינתיים עד ספטמבר, ואני די מקווה שיאריכו עוד. נראה לי שיש גם תקלות עדיין ותכונות שלא עובדות כפי שאמורות לעבוד, לא רק חידושים ושינויים.
לא סיפרתי בפוסט הקודם אבל בין לבין התחיל T ללמד את חכמוד לנגן על גיטרה. זה ממש טוויסט בעלילה, כי במקור הוא ביקש ממני ללמד אותו - בכל זאת אני המוסיקאית כאן - אבל בכל פעם שניסיתי, הוא התייאש מהר והתעצבן ולא היתה לכך המשכיות. לחכמוד קשה להתמודד עם קושי, וכשדברים לא באים לו בקלות הוא מעדיף לעזוב אותם. הוריו עוזרים לו להתגבר על זה בכל מיני תחומים - ולמשל בחשבון הוא ממש עשה פריצת דרך עם זה - אבל עם הגיטרה כנראה שלא לגמרי הבנתי איך לגשת לזה כדי להקל עליו. ואז בששי בבוקר, לאחר שישנו אצלנו אחרי מסיבת יום ההולדת של חתני, הוא שוב ביקש שאלמד אותו, ותוך כדי השיעור T התחיל להתערב, ופתאום ראיתי שהגישה של T (שלמד קצת גיטרה כשהיה בתיכון) איכשהו מתאימה לו יותר. אני אפילו לא יודעת לומר מה שונה בגישה של T, אבל איכשהו חכמוד הצליח להישאר ממוקד, לנסות ולהמשיך לנסות, להרגיש שהוא מצליח ולא להיות מתוסכל ולא להתייאש. הוא אפילו מדווח על כך שהוא מתאמן בבית לקראת השיעור הבא. מאד שמחתי בשביל שניהם - ובינתיים T כבר חיפש ומצא תווים ושירים כדי להמשיך ללמד אותו.
גם קנינו לו גיטרה חדשה משובחת, כי הגיטרה שבתי קנתה לו בשנה שעבר ממש לא נשמעת טוב, והמיתרים כל הזמן יוצאים מכוונון - בקיצור משהו פושטי. זה לא באמת עושה חשק להתאמן..........
T רצה לתת לו אותה כבר מחר כשנגיע לקבל אותם בצהריים מהקיטנה, אבל אני מכירה את החתן שלי והבנתי שצריך לשאול קודם. יום הולדתו של נשמותק חל בסוף החודש, וכבר קנינו לו טלפון נייד חדש (שגם אותו חתני עדיין לא נתן לו) - אז הודעתי להם בקבוצת הוואטסאפ על הגיטרה החדשה וביקשתי שינחה אותנו מתי אפשר לתת לו אותה. ברור שהיא ביקש לחכות........
פרט מעניין - תוך כדי ה"שיעור" של חכמוד, נשמותק מאד השתעמם. הסברתי לו שככה וודאי מרגיש חכמוד בכל פעם שנשמותק בשיעור פסנתר (היום הוא מלווה אותו לשיעור, הולך הביתה ואז חוזר כדי ללוות אותו בחזרה, אבל עד לפני כמה חודשים הוא היה יושב שם בשקט חצי שעה שלמה ומקשיב או משחק בטלפון בינתיים). התשובה של נשמותק היתה "לא היתה לי בעייה שהוא יילך" ובקיצור - זה לא עניין אותו. עניינתי אותו ב"הקלדה עיוורת" על המחשב שלי בינתיים, בציור - כל דבר כדי להעביר את הזמן (הקצר) שבו חכמוד עסוק בשיעור שלא כולל אותו. ובלבי נתתי צל"ש לחכמוד על אורך הרוח שגילה בשנה וחצי האחרונה של שיעורי הפסנתר של נשמותק.
עוד דבר ששכחתי לספר בפוסטים קודמים הוא שבמוצאי שבתות התחלנו לצאת להפגין על אחד הגשרים באזור שלנו. עם דגל ישראל (לא רציתי דגל שחור).
זה התחיל מכך ש-T הודיע שהוא רוצה לנסוע להפגנה בבלפור, ואני לא הסכמתי מחשש....ובכן, מכל מיני חששות. רשמית פחדתי מהדבקה, וזה היה טיעון משכנע. בכל זאת אנחנו בקבוצת סיכון. שבוע אחרי כן הוא רצה לנסוע לקיסריה להפגין. הבנתי שזה בוער בו, והאמת שמאד הזדהיתי, אז אמרתי לו שאם הוא רוצה במקום זאת להפגין על הגשר אבוא איתו. אז בשבועות האחרונים אנחנו מתייצבים על הגשר עם הדגל שלנו, עם מסיכות ותוך שמירת מרחק בטוח ממפגינים אחרים. לפעמים יש קצת קצב מדרבוקה או תוף אחר שמישהו מהמפגינים מביא איתו. יש המון צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, כלבים (ממש תערוכת כלבים יש שם). מתחתינו עוברות מכוניות ומשאיות ורובם צופרים או מהבהבים באורותיהם להזדהות. מעלינו עוברים טרקטורוני רחיפה עם שלטים כגון "crime minister" או "לא תגנוב", ויש גם רחפן אחד שמסתובב מעלינו באופן קבוע, לא ברור לי אם הוא מצלם ומי בדיוק מפעיל אותו (ואם הֲלָנוּ או לְצָרֵינוּ).
אחרי שעה או שעתיים כאשר נהייה ממש צפוף אנחנו מפנים את מקומנו לאחרים ופורשים הביתה. מצד אחד זה לא מספיק, מצד שני זה יותר מלשבת בסלון ולקטר.
עדכון אחרון - לנוקת יש סנדלים.
בתי לקחה אותה לקנות אותם, והמוכרת הציגה בפניהן מספר זוגות בצבעים שונים. בתי נטתה לקנות כחולים עם קצת וורוד, אבל נוקת תפסה את הוורודים עם הנצנצים וסירבה לעזוב, ואפילו ניסתה לנעול אותן בעצמה - וזאת למרות שמעולם לא נעלה נעל כלשהי. היא הבינה מייד במה מדובר. היא היתה מלאה התלהבות, וגם ליטפה את הסנדלים של בתי ואז את הוורודים הנוצצים - ובכך קבעה עובדות בשטח. כן, הילדה יודעת בדיוק מה היא רוצה. ולמרות שבהתחלה היה לה קצת מוזר ללכת איתם, זה לא הוריד את רמת ההתלהבות.
זהו להיום. אגב, לא זוכרת אם סיפרתי כבר שהורי עדיין בבידוד, וזאת למרות שגם הקשיש ששלח אותם לבידוד (זה שקיבל בדיקה חיובית) יצא שלילי בבדיקה השנייה שלו. נו, אז איזו מהבדיקות היתה שגויה? זו שהוציאה אותו חיובי או השנייה שיצאה שלילית? אוף 'קורונה זאתי' כמו שעדה קראה לה באחת התגובות.
לא סיפרתי בפוסט הקודם אבל בין לבין התחיל T ללמד את חכמוד לנגן על גיטרה. זה ממש טוויסט בעלילה, כי במקור הוא ביקש ממני ללמד אותו - בכל זאת אני המוסיקאית כאן - אבל בכל פעם שניסיתי, הוא התייאש מהר והתעצבן ולא היתה לכך המשכיות. לחכמוד קשה להתמודד עם קושי, וכשדברים לא באים לו בקלות הוא מעדיף לעזוב אותם. הוריו עוזרים לו להתגבר על זה בכל מיני תחומים - ולמשל בחשבון הוא ממש עשה פריצת דרך עם זה - אבל עם הגיטרה כנראה שלא לגמרי הבנתי איך לגשת לזה כדי להקל עליו. ואז בששי בבוקר, לאחר שישנו אצלנו אחרי מסיבת יום ההולדת של חתני, הוא שוב ביקש שאלמד אותו, ותוך כדי השיעור T התחיל להתערב, ופתאום ראיתי שהגישה של T (שלמד קצת גיטרה כשהיה בתיכון) איכשהו מתאימה לו יותר. אני אפילו לא יודעת לומר מה שונה בגישה של T, אבל איכשהו חכמוד הצליח להישאר ממוקד, לנסות ולהמשיך לנסות, להרגיש שהוא מצליח ולא להיות מתוסכל ולא להתייאש. הוא אפילו מדווח על כך שהוא מתאמן בבית לקראת השיעור הבא. מאד שמחתי בשביל שניהם - ובינתיים T כבר חיפש ומצא תווים ושירים כדי להמשיך ללמד אותו.
גם קנינו לו גיטרה חדשה משובחת, כי הגיטרה שבתי קנתה לו בשנה שעבר ממש לא נשמעת טוב, והמיתרים כל הזמן יוצאים מכוונון - בקיצור משהו פושטי. זה לא באמת עושה חשק להתאמן..........
T רצה לתת לו אותה כבר מחר כשנגיע לקבל אותם בצהריים מהקיטנה, אבל אני מכירה את החתן שלי והבנתי שצריך לשאול קודם. יום הולדתו של נשמותק חל בסוף החודש, וכבר קנינו לו טלפון נייד חדש (שגם אותו חתני עדיין לא נתן לו) - אז הודעתי להם בקבוצת הוואטסאפ על הגיטרה החדשה וביקשתי שינחה אותנו מתי אפשר לתת לו אותה. ברור שהיא ביקש לחכות........
פרט מעניין - תוך כדי ה"שיעור" של חכמוד, נשמותק מאד השתעמם. הסברתי לו שככה וודאי מרגיש חכמוד בכל פעם שנשמותק בשיעור פסנתר (היום הוא מלווה אותו לשיעור, הולך הביתה ואז חוזר כדי ללוות אותו בחזרה, אבל עד לפני כמה חודשים הוא היה יושב שם בשקט חצי שעה שלמה ומקשיב או משחק בטלפון בינתיים). התשובה של נשמותק היתה "לא היתה לי בעייה שהוא יילך" ובקיצור - זה לא עניין אותו. עניינתי אותו ב"הקלדה עיוורת" על המחשב שלי בינתיים, בציור - כל דבר כדי להעביר את הזמן (הקצר) שבו חכמוד עסוק בשיעור שלא כולל אותו. ובלבי נתתי צל"ש לחכמוד על אורך הרוח שגילה בשנה וחצי האחרונה של שיעורי הפסנתר של נשמותק.
עוד דבר ששכחתי לספר בפוסטים קודמים הוא שבמוצאי שבתות התחלנו לצאת להפגין על אחד הגשרים באזור שלנו. עם דגל ישראל (לא רציתי דגל שחור).
זה התחיל מכך ש-T הודיע שהוא רוצה לנסוע להפגנה בבלפור, ואני לא הסכמתי מחשש....ובכן, מכל מיני חששות. רשמית פחדתי מהדבקה, וזה היה טיעון משכנע. בכל זאת אנחנו בקבוצת סיכון. שבוע אחרי כן הוא רצה לנסוע לקיסריה להפגין. הבנתי שזה בוער בו, והאמת שמאד הזדהיתי, אז אמרתי לו שאם הוא רוצה במקום זאת להפגין על הגשר אבוא איתו. אז בשבועות האחרונים אנחנו מתייצבים על הגשר עם הדגל שלנו, עם מסיכות ותוך שמירת מרחק בטוח ממפגינים אחרים. לפעמים יש קצת קצב מדרבוקה או תוף אחר שמישהו מהמפגינים מביא איתו. יש המון צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, כלבים (ממש תערוכת כלבים יש שם). מתחתינו עוברות מכוניות ומשאיות ורובם צופרים או מהבהבים באורותיהם להזדהות. מעלינו עוברים טרקטורוני רחיפה עם שלטים כגון "crime minister" או "לא תגנוב", ויש גם רחפן אחד שמסתובב מעלינו באופן קבוע, לא ברור לי אם הוא מצלם ומי בדיוק מפעיל אותו (ואם הֲלָנוּ או לְצָרֵינוּ).
אחרי שעה או שעתיים כאשר נהייה ממש צפוף אנחנו מפנים את מקומנו לאחרים ופורשים הביתה. מצד אחד זה לא מספיק, מצד שני זה יותר מלשבת בסלון ולקטר.
עדכון אחרון - לנוקת יש סנדלים.
זהו להיום. אגב, לא זוכרת אם סיפרתי כבר שהורי עדיין בבידוד, וזאת למרות שגם הקשיש ששלח אותם לבידוד (זה שקיבל בדיקה חיובית) יצא שלילי בבדיקה השנייה שלו. נו, אז איזו מהבדיקות היתה שגויה? זו שהוציאה אותו חיובי או השנייה שיצאה שלילית? אוף 'קורונה זאתי' כמו שעדה קראה לה באחת התגובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה