ימי השרב, שבדרך כלל מתרחשים באפריל, נדחו לעכשיו. אמצע מאי. וזו רק ההתחלה. כל השבוע צבוע באדום על מסכי התחזית בטלוויזיה. חם. ועוד יהיה יותר חם.
כבר פחות שומעים על הקורונה עצמה, יותר על השלכותיה. בארץ ובעולם.
נראה לי שיש כאלה שעדיין לא מבינים את המשבר העמוק שהגיע ועוד ישפיע זמן רב.
וגם נראה לי שיש כאלה שחושבים שזה מאחורינו - לפחות הקורונה עצמה - ולדעתי זה ממש לא נכון.
וכבר ברור שעוד סגר כזה כמו שהיה - לא אפשרי.
וכבר ברור שעשו את הסגר כי לא היו (ועדיין לא) ערוכים לניהול נכון ואמיתי - בדיקות זמינות, מהירות ומהימנות, אמצעי מיגון ומשמעת אישית. ריחוק חברתי אמיתי.
לכשיגיע הגל השני - נראה שעדיין לא באמת ערוכים אליו.
הורי מפחדים להידבק ולכן העובדה שהדיור המוגן עדיין די מגביל אותם - מתאים להם.
הם לא ממהרים לצאת, לא אלינו, לא לסידורים, אפילו לא לרופאים - וכרגע שום דבר לא דחוף.
אחי ואחיינית2 ביקרו אצלם במסגרת ההסדר של הדיור המוגן - בתיאום מראש, רק שני מבקרים בכל ביקור, חצי שעה, בחוץ (בחום!) עם מסיכות ומרחק שני מטר, ובפיקוח.
T ואני מעדיפים להגיע לגדר, בזמננו החופשי, לשבת בצל על כסאות פיקניק, לשוחח שעה או יותר - כמה שבא להם ולנו, מוגנים ושומרים מרחק באותה המידה, רק כמה סורגים בינינו לבינם.
הורי אומרים - ובצדק - שאנחנו מסתכנים בכך שאנחנו נפגשים עם הנכדים.
זו כנראה גזרה שקשה לנו לעמוד בה.
להיפגש בלי חיבוקים ועם מסיכות - זה לא ריאלי עם ילדים. אז או שנפגשים או שלא. וכרגע כן.
מעבר לכך אנחנו סופר מקפידים - מסיכות (פה ואף! לא "מסיכת סנטר"), מרחק 2 מטר - וגם זה רק כשחייבים. סופר, ירקן, בית מרקחת, ביקור אצל רופאים אם צריך.
T גם עובר אצל לקוחות הייעוץ שלו - כולם קורסים כלכלית, כולם נעזרים בו כמה שיותר - גם לוגיסטית וגם נפשית, והוא מסדר להם את ההלוואות, את המענקים, כל מה שאפשר. מדריך אותם לגבי מספר העובדים שכדאי להם להחזיק בתקופה הזאת, שבה העבודה עוד לא חזרה למימדים המלאים. כמה סחורה עליהם להזמין. מקפיד איתם על אמצעי המיגון. לא ייאמן כמה אנשים מורידים את המסיכה לסנטר או מתחת לאף תוך כדי עבודה. נכון, זה לא נעים, אבל זה הדבר הכי חשוב.
אני ממלאת מאז תחילת הקורונה את הסקר היומי של מכון ויצמן. מדי פעם הם שואלים אם אני מוכנה להשתתף בעוד סקר, ושם בעיקר מנסים לזהות אנשים בדכאון ובייאוש.
בסך הכל מצבי טוב ואין לי על מה להתלונן, אבל על שתיים מהשאלות שם אני תמיד עונה ב"במידה רבה מאד" -
"אני מודאג/ת לגבי מצב החברה בישראל" וגם
"אני מודאג/ת לגבי מצב אוכלוסיית העולם"
אנשים מתחילים "לחזור לעצמם" מבחינת ההתנהגות. הסבלנות והאדיבות שאפיינה את ימי הסגר הולכת ונעלמת.
בסופר היינו צריכים לבקש מהקצב לעטות מסיכה. היא אפילו לא היתה לו בהישג יד.
כשעמדנו לצאת והשתרך תור ביציאה, נצמד אלי מישהו מאחור עם עגלתו, וכשביקשתי שישמור על מרחק 2 מטר הוא ענה ב"אז תתני לי לעבור" עצבני, מה שלא היה אפשרי כי גם לפני היו אנשים.
בסוף השבוע הזה בתי ומשפחתה לא מגיעים לביקור - הם כולם זקוקים לקצת שקט והרבה ביחד בבית.
נוקת עברה בהצלחה ובגבורה את השבוע הראשון בגן, והיא נהנתה והיתה במצב רוח טוב אבל הלילות קשים לה והיא נצמדת לבתי - שחזרה השבוע גם לקליניקה, ושלושה ערבים לא היתה בעת ההשכבה שלה. חתני דיווח שערב אחד היא כבר ממש אמרה לו "מאם-מאם" - כלומר "אני רוצה את אמא". מתוקונת.
לא עזרה היעדרותם של נשמותק וחכמוד בל"ג בעומר (כשישנו אצלנו). היא חיפשה אותם כל הבוקר בכל הבית בזחילה המתוקה שלה, לא הבינה איך זה שהיא מתעוררת והם אינם.
חתני בתקופה של נפילת מתח בעבודה - שלושה פרוייקטים גדולים ולחוצים (עליהם עבד מהבית ללא לאות) הגיעו לשיאם ועכשיו הוא מרגיש פתאום את העייפות שמשתלטת אחרי מאמץ ממושך ומרוכז שכזה. בקיצור - נשארו בבית. הם זקוקים לזה.
בבוסטון, שלא מוכת קורונה כמו ניו יורק אבל עדיין - אין שינוי. הכל סגור, בני וכלתי עדיין רק מלמדים דרך זום. אין באופק בכלל אירועים, הופעות, גיגים.
מזג האוויר משתפר שם והם יוצאים יותר החוצה, עם תינוקי, לשמש ולעצים ולפריחה ולדשא.
יש שם עדיין מחסור במסיכות, אלכוג'ל, אפילו נייר טואלט. נשמע די הזוי.
הצלחתי למצוא מסיכות עבורם ברשת וארגנתי להם משלוח. מאה מסיכות. הם ממש שמחו.
בפוליטיקה מתקיימת האמירה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. זה פשוט לא ייאמן. הממשלה הזאת, אם באמת תקום (אני בסתר לבי כל הזמן חושבת שבסוף משהו יקרה והכל יתפוצץ) מאויישת בנבחרת שכל קשר בינה לבין ניהול המדינה ועשייה לטובת אזרחיה מקרי וקלוש ולא קיים.
מקווה שרשת החשמל תעמוד בעומסי הביקוש של המזגנים. כרגע אנחנו עדיין בלי מזגן אבל בהמשך היום אני בטוחה שזה יגיע.
שבת שלום ורק בריאות לכולנו.
כבר פחות שומעים על הקורונה עצמה, יותר על השלכותיה. בארץ ובעולם.
נראה לי שיש כאלה שעדיין לא מבינים את המשבר העמוק שהגיע ועוד ישפיע זמן רב.
וגם נראה לי שיש כאלה שחושבים שזה מאחורינו - לפחות הקורונה עצמה - ולדעתי זה ממש לא נכון.
וכבר ברור שעוד סגר כזה כמו שהיה - לא אפשרי.
וכבר ברור שעשו את הסגר כי לא היו (ועדיין לא) ערוכים לניהול נכון ואמיתי - בדיקות זמינות, מהירות ומהימנות, אמצעי מיגון ומשמעת אישית. ריחוק חברתי אמיתי.
לכשיגיע הגל השני - נראה שעדיין לא באמת ערוכים אליו.
הורי מפחדים להידבק ולכן העובדה שהדיור המוגן עדיין די מגביל אותם - מתאים להם.
הם לא ממהרים לצאת, לא אלינו, לא לסידורים, אפילו לא לרופאים - וכרגע שום דבר לא דחוף.
אחי ואחיינית2 ביקרו אצלם במסגרת ההסדר של הדיור המוגן - בתיאום מראש, רק שני מבקרים בכל ביקור, חצי שעה, בחוץ (בחום!) עם מסיכות ומרחק שני מטר, ובפיקוח.
T ואני מעדיפים להגיע לגדר, בזמננו החופשי, לשבת בצל על כסאות פיקניק, לשוחח שעה או יותר - כמה שבא להם ולנו, מוגנים ושומרים מרחק באותה המידה, רק כמה סורגים בינינו לבינם.
הורי אומרים - ובצדק - שאנחנו מסתכנים בכך שאנחנו נפגשים עם הנכדים.
זו כנראה גזרה שקשה לנו לעמוד בה.
להיפגש בלי חיבוקים ועם מסיכות - זה לא ריאלי עם ילדים. אז או שנפגשים או שלא. וכרגע כן.
מעבר לכך אנחנו סופר מקפידים - מסיכות (פה ואף! לא "מסיכת סנטר"), מרחק 2 מטר - וגם זה רק כשחייבים. סופר, ירקן, בית מרקחת, ביקור אצל רופאים אם צריך.
T גם עובר אצל לקוחות הייעוץ שלו - כולם קורסים כלכלית, כולם נעזרים בו כמה שיותר - גם לוגיסטית וגם נפשית, והוא מסדר להם את ההלוואות, את המענקים, כל מה שאפשר. מדריך אותם לגבי מספר העובדים שכדאי להם להחזיק בתקופה הזאת, שבה העבודה עוד לא חזרה למימדים המלאים. כמה סחורה עליהם להזמין. מקפיד איתם על אמצעי המיגון. לא ייאמן כמה אנשים מורידים את המסיכה לסנטר או מתחת לאף תוך כדי עבודה. נכון, זה לא נעים, אבל זה הדבר הכי חשוב.
אני ממלאת מאז תחילת הקורונה את הסקר היומי של מכון ויצמן. מדי פעם הם שואלים אם אני מוכנה להשתתף בעוד סקר, ושם בעיקר מנסים לזהות אנשים בדכאון ובייאוש.
בסך הכל מצבי טוב ואין לי על מה להתלונן, אבל על שתיים מהשאלות שם אני תמיד עונה ב"במידה רבה מאד" -
"אני מודאג/ת לגבי מצב החברה בישראל" וגם
"אני מודאג/ת לגבי מצב אוכלוסיית העולם"
אנשים מתחילים "לחזור לעצמם" מבחינת ההתנהגות. הסבלנות והאדיבות שאפיינה את ימי הסגר הולכת ונעלמת.
בסופר היינו צריכים לבקש מהקצב לעטות מסיכה. היא אפילו לא היתה לו בהישג יד.
כשעמדנו לצאת והשתרך תור ביציאה, נצמד אלי מישהו מאחור עם עגלתו, וכשביקשתי שישמור על מרחק 2 מטר הוא ענה ב"אז תתני לי לעבור" עצבני, מה שלא היה אפשרי כי גם לפני היו אנשים.
בסוף השבוע הזה בתי ומשפחתה לא מגיעים לביקור - הם כולם זקוקים לקצת שקט והרבה ביחד בבית.
נוקת עברה בהצלחה ובגבורה את השבוע הראשון בגן, והיא נהנתה והיתה במצב רוח טוב אבל הלילות קשים לה והיא נצמדת לבתי - שחזרה השבוע גם לקליניקה, ושלושה ערבים לא היתה בעת ההשכבה שלה. חתני דיווח שערב אחד היא כבר ממש אמרה לו "מאם-מאם" - כלומר "אני רוצה את אמא". מתוקונת.
לא עזרה היעדרותם של נשמותק וחכמוד בל"ג בעומר (כשישנו אצלנו). היא חיפשה אותם כל הבוקר בכל הבית בזחילה המתוקה שלה, לא הבינה איך זה שהיא מתעוררת והם אינם.
חתני בתקופה של נפילת מתח בעבודה - שלושה פרוייקטים גדולים ולחוצים (עליהם עבד מהבית ללא לאות) הגיעו לשיאם ועכשיו הוא מרגיש פתאום את העייפות שמשתלטת אחרי מאמץ ממושך ומרוכז שכזה. בקיצור - נשארו בבית. הם זקוקים לזה.
בבוסטון, שלא מוכת קורונה כמו ניו יורק אבל עדיין - אין שינוי. הכל סגור, בני וכלתי עדיין רק מלמדים דרך זום. אין באופק בכלל אירועים, הופעות, גיגים.
מזג האוויר משתפר שם והם יוצאים יותר החוצה, עם תינוקי, לשמש ולעצים ולפריחה ולדשא.
יש שם עדיין מחסור במסיכות, אלכוג'ל, אפילו נייר טואלט. נשמע די הזוי.
הצלחתי למצוא מסיכות עבורם ברשת וארגנתי להם משלוח. מאה מסיכות. הם ממש שמחו.
בפוליטיקה מתקיימת האמירה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. זה פשוט לא ייאמן. הממשלה הזאת, אם באמת תקום (אני בסתר לבי כל הזמן חושבת שבסוף משהו יקרה והכל יתפוצץ) מאויישת בנבחרת שכל קשר בינה לבין ניהול המדינה ועשייה לטובת אזרחיה מקרי וקלוש ולא קיים.
מקווה שרשת החשמל תעמוד בעומסי הביקוש של המזגנים. כרגע אנחנו עדיין בלי מזגן אבל בהמשך היום אני בטוחה שזה יגיע.
שבת שלום ורק בריאות לכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה