בהתחלה בני לא הבין בשביל מה צריך לחגוג לתינוקי יום הולדת, "הוא ממילא לא מודע לכך ולא יבין ולא יזכור" או משהו דומה לזה.
אז בתי אמרה שהחגיגה היא שלהם - ההורים. לחגוג שהם הורים כבר שנה, לחגוג את הקטנצ'יק המופלא שלהם, וגם שלנו - המשפחה המורחבת - לחגוג איתם את הפלא הזה שבא לעולם וקשה לדמיין איך היה קודם בלעדיו.
ואז כלתי המופלאה תפסה פיקוד, החליטה על יומולדת בנושא "מעשה בחמישה בלונים", כל פינות הבית קושטו בבלונים בצבעים המתאימים והיא הגדילה לעשות והדפיסה עמודים מתוך הספר, הגדילה והוסיפה למינציה, הדביקה על הקירות גם סרטים והכל במיקומים ובגבהים שתינוקי יוכל לגשת, לראות, לגעת, לשחק.
נשלחה הזמנה לחגיגה בזום, וכל משפחה הצטרפה מביתה, שרנו לו יום הולדת שמח והיתה חגיגה שמחה ואמיתית.
בשבת שוחחנו גם עם החברים מהתיכון (שאחד מהזוגות חי באוסטרליה). תזמנו את השיחה לצהריים ובאוסטרליה היה ערב. זה היה נחמד ואמרנו שננסה לעשות זאת בערך פעם בחודש, נראה אם זה ייצא לפועל.
נוקת חזרה לגן ביום ראשון תוך חששות גדולים מאד של בתי איך יהיה לה ואיך היא תגיב (ובעיקר איך היא עצמה תצליח למסור את התינוקת לגננת בפתח הגן ולא להישאר איתה שם, באילוץ ההנחיות).
באופן מפתיע הקטנה, שאמנם היתה קצת בהלם בהתחלה, כנראה נזכרה כמה היה לה נחמד שם בגן הזה אי אז לפני כמה חודשים. היא אספה אותה ביום הראשון אחרי שעתיים, ביום השני אחרי שלוש שעות ואתמול (לאחר ששוחחה בטלפון עם הגננת) כבר השאירה אותה עד אחרי ארוחת הצהריים.
היום היא תראה אם אפשר לאסוף אותה אחרי שנת הצהריים.
בשני בערב, כשהתברר סופית שאין לנכדים לימודים, הם ביקשו לבוא לישון אצלנו.
אנחנו תכננו בלי קשר אליהם לטייל בשלישי, אז הסכמנו והחלטנו לצרף אותם לטיול.
היה ערב נחמד עם "החבילה הגיעה" - שלא הספקנו לסיים כי T ערם ערימה נאה של פנקייקים לארוחת הערב והם התיישבו לטרוף אותם - סרט (פיטר הארנב, נחמד מאד) ואז כהרגלם בחודשיים האחרונים מאז הקורונה - נרדמו שניהם יחד במיטה אחת.
לשם שינוי חכמוד לא בא אלי למיטה בגלל סיוט (או סתם פינוק) באמצע הלילה. הם ישנו ברצף וגם אנחנו זכינו ללילה ללא הפרעות (רצף אף פעם אין ממילא, שנינו מתעוררים כמה פעמים במהלך הלילה, לא ישנים רצוף).
לשם שינוי היה ל"ג בעמר שקט ונקי מעשן מדורות, וחייבת לומר שזה מאד מאד מצא חן בעיני העניין הזה.
בבוקר יצאנו איתם צפונה. עטויי מסיכות (רק היכן שפגשנו אנשים) ועם אלכוג'ל בתיק בהישג יד טיילנו תחילה בפארק הירדן ואחר כך ירדנו לכינרת המלאה והיפה - קנינו בדרך כריכים (לנו) ופיצה (להם) ועשינו מעין פיקניק זריז על שפת המים.
אל רוב החופים לא היתה גישה (בגלל הקורונה) אבל מצאנו מקום ממש על המים שאיננו חוף רחצה והילדים נהנו להביט קצת באגם הנהדר הזה ובנוף המשגע.
כל הדרך הביתה צחקנו ושיחקנו "עשרים שאלות" וגם "לא נפסיק לשיר" - וכמו תמיד התפעלתי מהמוח המבריק של נשמותק, שעבור כל מילה שהזכרנו, הוא מצא שיר שמכיל אותה.
היה יום בילוי נהדר גם להם וגם לנו.
וגם לבתי, שזכתה פתאום לבוקר שקט ופנוי, לסידורים וליוגה ופשוט לעצמה. בערב היא כבר עבדה בקליניקה, לשם סוף סוף חזרה השבוע.
בערב הייתי עייפה מכדי להצטרף לאסטרולוגיה בזום, אבל היה שווה. לנו, לנכדים, לבתי. כיף גדול.
מעבר לכך בהדרגה חוזרת לשגרה בעוד תחומים.
השבוע הייתי בפעם הראשונה בביקור שגרתי אצל רופא (גניקולוג), ואפילו במספרה.
בסך הכל לא מסובך להתרגל לריחוק שני מטר, מסיכות ושטיפת ידיים כל הזמן.
לסיום רוצה לקטר קצת על השינוי שבלוגגר/בלוגספוט עשו (ללא כל הודעה מוקדמת) בממשק העריכה - ייתכן שבהמשך אתרגל לזה וזה יהפוך לטבע שני, אבל כרגע אני מוצאת שזה פחות נוח לי מהקודם, וגם נראה על פניו שיש בו עדיין כמה באגים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה