הייתי אמורה לנסוע מוקדם אל בתי הבוקר לשמור על 'נוקת' בזמן שהיא הולכת לשיעור יוגה.
אבל קמתי לא טוב שוב, כמו אז בבוסטון - בחילה (עם מעט סחרחורת הפעם) ומחוברת לאסלה (אבל לא שלשול...).
אז ויתרתי. נשארתי בבית. אני נחה.
נסעתי אליה ביום ראשון השבוע והיא הלכה ליוגה וזה עשה לה ממש טוב.
נשארתי עם 'נוקת' שלא היתה כל כך רגועה. לפעמים זה קורה לה שהיא רוצה לישון אבל לא מצליחה לבד, ובתי מרדימה אותה על הציצי.
ברם - לא היה לי ציצי לתת לה, והילדונת החמודונת הזאת, שטרם מלאו לה חודשיים, סירבה בתוקף לבקבוק.
בדיוק כמו בתי, כשהיתה תינוקת, דחפה הקטנטונת את פיטמת הבקבוק עם הלשון המתוקה שלה (היא משתמשת בה הרבה, גם בהבעות הפנים שלה), והביעה את מורת רוחה בצרחות.
כן, צרחות. התברר שהיא יודעת גם לצרוח. זה לא קורה הרבה, רק כשממש מעצבנים אותה (כמוני, באותם רגעים, כנראה) או כשכואב לה משהו (למשל אתמול כל היום - לפי הדיווחים של בתי, וגם בשבת).
בהעדר דרך אחרת, התהלכתי איתה בכל הבית מחפשת תנוחה שתניח את דעתה, שרתי לה רפרטואר עשיר בכל מיני שפות (כבר תרגלתי את הכל על 'תינוקי' במשך שלושה שבועות בבוסטון, קטן עלי), טפחתי באהבה(ובקצב) על גבה ועל טוסיקה....ואחרי רבע שעה בערך (של בכי) היא נרדמה לבסוף.
התיישבתי על הספה וארגנתי סביבי כריות לתמיכה בגב, ראש, מרפקים (גם ככה הכתפיים שלי זעקו הצילו), עם הטלפון לידי והשלט של הטלוויזיה.....והמשכתי בנענוע קל לוודא שהיא ממשיכה לישון.
היא התעוררה פעם אחת, ניסיתי להאכיל אותה אבל שוב סירבה, התהלכתי שוב מעט בבית והיא נרדמה שוב.
והמשיכה לישון גם כבתי התעכבה עוד קצת כדי להביא את הגדולים מהקיטנות, וגם כשהיא חזרה ונכנסה להתקלח.
כשהיא לקחה אותה ממני לבסוף כדי להניק אותה, כל הגוף שלי היה נוקשה ומכווץ.
אכלתי איתם צהריים ונסעתי הביתה לישון.
היום הייתי אמורה לעשות זאת שוב אבל כאמור - לא קמתי טוב, ונשארתי בבית.
בינתיים עדיין חשה בחילה קלה, ומן אי נוחות כללית כזאת.
היום הניתוח של הבת של 'שריתה' ו'שותפנו' ומי יודע - אולי בגלל זה הגוף שלי מתהפך כולו.
מחכה שהגוש הזה כבר יוצא לה מהריאות. מחכה שזה יהיה מאחוריה.
מחכה לגלות שהוא היה מבודד ולא התפשט.
מחכה (זה ייקח כמה שבועות) לקבל את תוצאות הביופסיה, ושיעשו לה עוד בדיקות מקיפות לוודא שאין גושים נוספים.
מתפללת (אבל לא באמת מאמינה) שיגלו שזו בכלל לא גרור ה אלא סתם גוש שפיר.
דואגת. מאד מאד דואגת.
'מאשה' רצתה שניפגש היום, הציעה לאסוף אותי ולאכול צהריים איפה שהוא באזור - אבל הבטן מתהפכת לי וכרגע דחיתי אותה בנימוס.
היא אמרה שהיא בחופשה אבל שמעתי מ'החתולה' שהיא התפטרה גם ממקום עבודתה החדש, וכרגע חותמת בלשכה. בטח היא תספר לי הכל כשניפגש.
דואגת לה קצת כי בניגוד אלי ואל שאר החברות ממקום העבודה ההוא, מאשה לא אשת מחשבים - היא היתה המזכירה של האגף שלנו, ופרט לתעודת הוראה שהוציאה לפני כמה שנים, אין לה מקצוע חלופי. מקווה שתמצא עבודה בהקדם, כי בעלה לא מרוויח הרבה (עובד סוציאלי) ולא פשוט ככה לנהל בית עם שלושה ילדים גדולים (לפני, אחרי, תוך כדי צבא).
אמרתי לה שאחכה להתאושש מעט ואודיע לה אם אפשר להיפגש היום או לא.
אחרי הצהריים יש לי תור לכירורג לבדיקת השד השנתית. יש לי ביד את תוצאות הממוגרפיה שעשיתי ביוני (הכל תקין) ואני אמורה פשוט לעשות V על המשימה הזאת.
גם בדיקת צפיפות העצם שעשיתי באותו היום ביוני חזרה תקין.
קוראת את "לימסול" של ישי שריד (הבן של...) שקיבלתי מתנה מאפליקצית "עברית".
קרה לי משהו מוזר כשהתחלתי לקרוא. כנראה לא הייתי מספיק מרוכזת כי מצאתי את עצמי בעמוד 42 כשהבנתי שאני לא מבינה מה קורה כאן, והתחלתי מההתחלה ואז זה הסתדר.
החתולים שלי הפסיקו לכעוס עלי ובאים להתפנק ביתר שאת ולגמרי מראים לי שהם שמחים שאני כאן.
אז מחכה.
מחכה להרגיש יותר טוב פיסית.
מחכה לשמוע שהניתוח הסתיים בהצלחה.
מחר בלוגולדת 7 אבל לא יודעת אם אציין אותו באופן מיוחד.
נקווה לטוב.
אבל קמתי לא טוב שוב, כמו אז בבוסטון - בחילה (עם מעט סחרחורת הפעם) ומחוברת לאסלה (אבל לא שלשול...).
אז ויתרתי. נשארתי בבית. אני נחה.
נסעתי אליה ביום ראשון השבוע והיא הלכה ליוגה וזה עשה לה ממש טוב.
נשארתי עם 'נוקת' שלא היתה כל כך רגועה. לפעמים זה קורה לה שהיא רוצה לישון אבל לא מצליחה לבד, ובתי מרדימה אותה על הציצי.
ברם - לא היה לי ציצי לתת לה, והילדונת החמודונת הזאת, שטרם מלאו לה חודשיים, סירבה בתוקף לבקבוק.
בדיוק כמו בתי, כשהיתה תינוקת, דחפה הקטנטונת את פיטמת הבקבוק עם הלשון המתוקה שלה (היא משתמשת בה הרבה, גם בהבעות הפנים שלה), והביעה את מורת רוחה בצרחות.
כן, צרחות. התברר שהיא יודעת גם לצרוח. זה לא קורה הרבה, רק כשממש מעצבנים אותה (כמוני, באותם רגעים, כנראה) או כשכואב לה משהו (למשל אתמול כל היום - לפי הדיווחים של בתי, וגם בשבת).
בהעדר דרך אחרת, התהלכתי איתה בכל הבית מחפשת תנוחה שתניח את דעתה, שרתי לה רפרטואר עשיר בכל מיני שפות (כבר תרגלתי את הכל על 'תינוקי' במשך שלושה שבועות בבוסטון, קטן עלי), טפחתי באהבה(ובקצב) על גבה ועל טוסיקה....ואחרי רבע שעה בערך (של בכי) היא נרדמה לבסוף.
התיישבתי על הספה וארגנתי סביבי כריות לתמיכה בגב, ראש, מרפקים (גם ככה הכתפיים שלי זעקו הצילו), עם הטלפון לידי והשלט של הטלוויזיה.....והמשכתי בנענוע קל לוודא שהיא ממשיכה לישון.
היא התעוררה פעם אחת, ניסיתי להאכיל אותה אבל שוב סירבה, התהלכתי שוב מעט בבית והיא נרדמה שוב.
והמשיכה לישון גם כבתי התעכבה עוד קצת כדי להביא את הגדולים מהקיטנות, וגם כשהיא חזרה ונכנסה להתקלח.
כשהיא לקחה אותה ממני לבסוף כדי להניק אותה, כל הגוף שלי היה נוקשה ומכווץ.
אכלתי איתם צהריים ונסעתי הביתה לישון.
היום הייתי אמורה לעשות זאת שוב אבל כאמור - לא קמתי טוב, ונשארתי בבית.
בינתיים עדיין חשה בחילה קלה, ומן אי נוחות כללית כזאת.
היום הניתוח של הבת של 'שריתה' ו'שותפנו' ומי יודע - אולי בגלל זה הגוף שלי מתהפך כולו.
מחכה שהגוש הזה כבר יוצא לה מהריאות. מחכה שזה יהיה מאחוריה.
מחכה לגלות שהוא היה מבודד ולא התפשט.
מחכה (זה ייקח כמה שבועות) לקבל את תוצאות הביופסיה, ושיעשו לה עוד בדיקות מקיפות לוודא שאין גושים נוספים.
מתפללת (אבל לא באמת מאמינה) שיגלו שזו בכלל לא גרור ה אלא סתם גוש שפיר.
דואגת. מאד מאד דואגת.
'מאשה' רצתה שניפגש היום, הציעה לאסוף אותי ולאכול צהריים איפה שהוא באזור - אבל הבטן מתהפכת לי וכרגע דחיתי אותה בנימוס.
היא אמרה שהיא בחופשה אבל שמעתי מ'החתולה' שהיא התפטרה גם ממקום עבודתה החדש, וכרגע חותמת בלשכה. בטח היא תספר לי הכל כשניפגש.
דואגת לה קצת כי בניגוד אלי ואל שאר החברות ממקום העבודה ההוא, מאשה לא אשת מחשבים - היא היתה המזכירה של האגף שלנו, ופרט לתעודת הוראה שהוציאה לפני כמה שנים, אין לה מקצוע חלופי. מקווה שתמצא עבודה בהקדם, כי בעלה לא מרוויח הרבה (עובד סוציאלי) ולא פשוט ככה לנהל בית עם שלושה ילדים גדולים (לפני, אחרי, תוך כדי צבא).
אמרתי לה שאחכה להתאושש מעט ואודיע לה אם אפשר להיפגש היום או לא.
אחרי הצהריים יש לי תור לכירורג לבדיקת השד השנתית. יש לי ביד את תוצאות הממוגרפיה שעשיתי ביוני (הכל תקין) ואני אמורה פשוט לעשות V על המשימה הזאת.
גם בדיקת צפיפות העצם שעשיתי באותו היום ביוני חזרה תקין.
קוראת את "לימסול" של ישי שריד (הבן של...) שקיבלתי מתנה מאפליקצית "עברית".
קרה לי משהו מוזר כשהתחלתי לקרוא. כנראה לא הייתי מספיק מרוכזת כי מצאתי את עצמי בעמוד 42 כשהבנתי שאני לא מבינה מה קורה כאן, והתחלתי מההתחלה ואז זה הסתדר.
החתולים שלי הפסיקו לכעוס עלי ובאים להתפנק ביתר שאת ולגמרי מראים לי שהם שמחים שאני כאן.
אז מחכה.
מחכה להרגיש יותר טוב פיסית.
מחכה לשמוע שהניתוח הסתיים בהצלחה.
מחר בלוגולדת 7 אבל לא יודעת אם אציין אותו באופן מיוחד.
נקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה