חתמנו בשעה טובה על ההסכם של הורי עם הדיור המוגן (חתמנו כמיופי כוח, והשארנו להם מקום לחתום בעצמם כשיגיעו). אבי העביר את דמי החתימה בהעברה בנקאית, ועכשיו אנחנו ממתינים להסכם החתום גם על ידי האחוזה עצמה, וגם כמובן לקבלה.
מחר נפגשים עם איש האחזקה של האחוזה כדי לעבור איתו על השינויים המינוריים שאנחנו רוצים לערוך בבית. הורי ביקשו לא לעשות מהפיכות והאמת היא שאין צורך. בסך הכל נוסיף מזגנים היכן שאין (בממ"ד ובחדר של המטפל/אורחים למעלה), ארון בשטח שמתחת למדרגות (זה שטח לא מנוצל שישמש להם לאחסנה וגם יוסיף אסתטיקה לסלון), מקלחון (במקום וילון) במקלחת שלהם....דברים שכאלה.
חשבנו גם לקנות ולהתקין להם מנורות, אבל הם אמרו שאולי את זה הם כבר יעשו בעצמם. נראה.
אנקדוטה קטנה על הדיור המוגן - אשת השיווק שמולה אנחנו עובדים התקשרה באיזה יום לבקש שכאשר נבוא לחתום על ההסכם, נביא לה חומר כתוב שקיבלנו מהאחוזות האחרות שבדקנו.
אמרתי שאני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה....
ו-T אמר בשום אופן לא.
וכשהיא שאלה אם הבאנו, ואמרנו שלא, היא שאלה למה לא.
"למה שנבוא לקראתכם אם לא באתם בשום דבר לקראתנו?" שאל אותה T.
והאמת, מעבר לעניין ה"מוסרי" של "ריגול" שמשתמע כאן, מרגיש לנו שזו חוצפה מצד מי שלא זז מילימטר בתנאים שלו, לבקש שנעשה משהו עבורו. ושוב - היא לא אשמה, היא באמת ניסתה כנראה לשפר את התנאים של ההסכם עבורנו - אבל נתקלנו בקיר אטום. ועוד חטפנו על הראש מאבא שלי על זה. אז למה לבוא לקראתם?
הורדנו את קצב השיחות שלנו עם הורי לפעם ביומיים, עכשיו שכבר אין הרבה עניינים דחופים על הפרק.
הם עדיין מתייעצים איתנו על כל דבר, החל מהאינטראקציה עם סוכנת הנדל"ן שאמורה למכור עבורם את הבית וכלה במה לעשות עם כל התמונות שיש להם....(ואין להם כוח לסרוק ולהעלות לענן).
היינו בקאנטרי גם בשבת וגם בשני אחרי הצהריים. מנסים להגדיל את מספר הפעמים בשבוע שאנחנו מתאמנים, לקראת התקופה שבה מזג האוויר פחות ידידותי להליכות ברגל. אני עדיין מרגישה את הקרסול - סוג של כאב עמום בתנוחות מסוימות, בפעולות מסוימות...שהחלטתי שאני חיה איתו בשלום.
סיימתי את "כל האור שאיננו רואים" מאת אנתוני דואר, שאהבתי מאד. זה באמת אחד הספרים שבהם הרגשתי שאין מילה מיותר ואין מילה חסרה, ואין בעייה עם איך שהוא החליט לסיים את הסיפור (יש לי איזו שריטה עם סופים של ספרים....).
בשיטוט ברשת מצאתי כל מיני חוות דעת (של ישראלים) על הספר הזה (שמתרחש לקראת ובזמן מלחמת העולם השנייה), שטענו שמתעלמים בו מהשואה ומהיהודים.
אז לכל אלה אני אומרת: לא מתעלמים בכלל מהיהודים, מהגזענות, מההשמדה - זה פשוט לא ספר על השואה. לא כל סיפור על מלחמת העולם השניה הוא ספר על השואה. אבל אי אפשר לקרוא את הספר בלי להבין בדיוק מה היה היחס ליהודים ומה היה גורלם. ובספר גם מצליחים לראות איך בנסיבות ההן היו אנשים שלצורך הישרדותם שיתפו פעולה עם כל הזוועות, ויש ביקורת נוקבת על כך אבל גם הבנה שזה חלק מהטבע האנושי. אז בקיצור לאותם מבקרים ישראלים אומר - שטויות במיץ עגבניות.
ואז התחלתי את הספר "המורה לעברית" של מאיה ערד. זה הספר הראשון שאני קוראת של מאיה ערד (ברשימה שלי מופיע "חשד לשיטיון" שלה, טרם קראתי). מדובר בשלושה סיפורים על שלוש נשים ישראליות שונות, בגילאים שונים ושאינן קשורות זו לזו. הסיפורים מתרחשים בארצות הברית, כאשר שתיים מהנשים גרות שם והשלישית באה לבקר את בנה שגר שם. אני מאד נהנית, זה כתוב נהדר....ועושה חשק לעוד.
הערב אנחנו יוצאים סוף סוף עם 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לחגוג את ימי ההולדת של המהנדס ושל T (שנולדו שניהם במזל שור אבל לא מצאנו עד עכשיו מועד שהתאים לכולנו). לאור החוויה בפעמים האחרונות שיצאנו איתם למסעדות - שהומלצו על ידי חברות לעבודה של ביוכימיה, הוחלט שהפעם אנחנו נבחר את המסעדה.
אני הצעתי את "מסה", שלא היינו בה אף פעם (דווקא המהנדס וביוכימיה כן היו והיה להם בסדר), וגם חברתי 'החתולה' המליצה עליה, וגם "קוץ בתחת" המגיב היקר ממליץ בחום.....
אבל T לא הסכים בשום אופן. יש לו משהו נגד המסעדה הזאת, השף, הבעלים - אין לי מושג. הוא לא מוכן בשום אופן ללכת, בטח שלא כדי לחגוג את יום ההולדת (באיחור) של עצמו.
אז הזמנו ב"יפו תל אביב" של חיים כהן, גם שם טרם היינו - ואעדכן כמובן איך היה.
לסיום - מחר אני מנסה עוזרת חדשה, אחרי שכבר חצי שנה אני מקטרת על המחליפה של העוזרת האהובה שעזבה אותי אחרי שנה וחצי בלבד והיגרה לחו"ל.
עם כל הכבוד - ויש כבוד - למוטיבציה שלה, לאופי הנעים שלה, לעובדה שהיא אף פעם לא הבריזה (זה חשוב, זה מאד חשוב) היא פשוט לא יודעת לנקות, לא רואה היכן צריך לנקות....אני מוצאת את עצמי משלימה עוד ועוד עבודת ניקיון אחרי שהיא מסיימת וזה פשוט לא מתאים לי.
חלפו הימים בהם ניקיתי את הבית לבד. אני כבר לא בנויה לזה, לא פיסית בוודאי וגם לא נפשית.
התחננתי בפני שכנתי (היחידה שאיתה אני בקשר כלשהו, זו שמטפלת בחתולים שלנו כשאנחנו נוסעים) והיא הבטיחה לברר, כי היא עצמה "מלכלכת לבד ומנקה לבד".
היא בדקה עם כל החברות שלה כאן ביישוב, וחזרה אלי עם שתי חברות ניקיון - שתיהן מאד מאד מומלצות, מניסיון, היא אמרה.
כמובן שחשתי הסתייגות בהתחלה - לעבוד עם חברת ניקיון זה כבר סיפור אחר לגמרי (שאולי אכנס אליו יותר בפירוט בהמשך). אבל כאמור אני ממש ממש לא מרוצה מהמצב הנוכחי, והחלטתי לתת לזה צ'אנס.
אחרי שיחות עם שתי החברות, בחרתי אחת מהן וכאמור הם אמורים לשלוח מישהי מחר בבוקר.
לעוזרת שלי אמרתי שאני לא צריכה אותה השבוע, וייתכן שגם בשבוע הבא. אעדכן אותה.
אני יודעת שזה לא ממש הוגן, אבל אם זה ממש לא מוצלח לא בא לי להישאר בלי כלום.
אז נראה איך יהיה.......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה