בכל שבוע כשאני עם הנכדים אני מנסה לזכור את ההברקות שלהם....ולא תמיד מצליחה.
אז כותבת עכשיו כשזה עוד טרי לי בראש.....
אוספת את חכמוד מהצהרון בבית הספר. חם לו והוא צמא אבל לא בא לו למלא את בקבוק המים הריק שלו בקוּלֵר, ואנחנו ממשיכים לרכב שלי.
*עובדה מוזרה על הנכדים המתוקים שלי: הם לא אוהבים את טעמם של המים "שלי".
יש לנו בבית טיהור מים בשיטת אוסמוזה הפוכה. זו מערכת ממברנות שמסננת את המים והופכת אותם למזוקקים ממש. אפילו אבנית אין. לא צריך תמי 4 ולא צריך בריטה. והמים טעימים מאד - לכולם פרט לנכדיי.
אז מגיעים לאוטו ואני אומרת לחכמוד שאם בכל זאת הוא רוצה לשתות יש לי מים "שלי".
"לא תודה" הוא מנענע בראשו, "....אבל תודה שהצעת".
מתחילים לנסוע והוא שואל אם יוכלו לישון אצלנו למחרת, בששי בערב.
"כמובן" אני עונה, "בשמחה רבה". "יששש" הוא מניף את ידו בשמחה. וכמה כיף לסבא וסבתא שהנכדים שלהם רוצים תמיד לישון אצלם......
שוב יש חגיגת יום הולדת לזוג חברים של חכמוד, הפעם בקניון שבעת הכוכבים ב"באולינג".
בשבוע שעבר הוא התעקש להגיע מוקדם, ומצאנו את עצמנו בחורשה ליד שדה התעופה של הרצליה, רק אנחנו עם משפחות החוגגים. ההפעלה שם היתה כרוכה בקרבות אקדחים ואוהלי מסתור....ובזמן שהמתנו ישב נשמותק (שכלל לא השתתף בחגיגה עצמה) על הוריד של המפעיל שיתן לו לשחק עם אחד האקדחים. יש לו כוח שכנוע לילד הזה.
למרות שבפעם הקודמת סתם חיכינו לחגיגה שתתחיל, חכמוד שוב רוצה להגיע מוקדם לקניון, ואני מציעה שלפני שאשאיר אותו בבאולינג, אקנה לו ולנשמותק שתיה או גלידה בקניון.
"סבתא, אפשר מתנה?" הוא שואל, והאמת היא שמזמן לא לקחתי אותם לחנות צעצועים ואין לי בעייה עם זה, ואני מיד מסכימה.
מגיעים לגן של נשמותק וכרגיל הוא רוצה להישאר לחכות לי באוטו בזמן שאני ניגשת להביא את נשמותק, וכרגיל אני בשום אופן לא מסכימה.
עורך הדין לעתיד חכמוד מתחיל סדרה של שכנועים. אבא מסכים, אמא מסכימה, הדלת תישאר פתוחה, הדלת תישאר סגורה, החלון יישאר פתוח, הכל יהיה בסדר....ואני - שכל כך קל לי לוותר כשהם מבקשים מתנה, אוכל כלשהו, סיפור או משחק, נעמדת על רגלי האחוריות בעניין הזה: לא משאירה ילדים באוטו.
בדרך כלל הויכוח מתארך, אבל אני לעולם לא מוותרת. הפעם אני אומרת "חכמוד, כל מה שביקשתי ממני עד עכשיו הסכמתי מיד, נכון?" וזה מספיק. "נכון" הוא עונה ומיד יורד מהאוטו.
בגן של נשמותק אני קודם כל ממלאה את בקבוק המים שלו (את המים של הגן הם דווקא אוהבים) והוא שותה בלגימות גדולות.
אנחנו יוצאים יחד לחצר, שם מספרת הגננת של הצהרון סיפור ששנינו לא מזהים, על פרפרים ואיזו גיבורת על ששמה "מילי מילה טובה".
בדרך כלל כשאני מופיעה נשמותק רץ אלי ומחבק. עכשיו הוא רומז לי שהוא רוצה להישאר עד תום הסיפור. חכמוד ואני ממתינים בסבלנות.
כשאנחנו יוצאים משם לכיוון האוטו אני שואלת על מה הסיפור. נשמותק מדווח שזה ספר עם המון (אבל המון!) סיפורים, ובכולם יש גיבור על כלשהו, אבל לא גיבור על "כמו שאנחנו מכירים". אני מתעניינת, אבל נשמותק עייף, ולא בא לו להמשיך לדבר על זה.
מגיעים לקניון וחכמוד מחליף חולצה (שבתי הכינה לו מראש בילקוט) באוטו. בתוך הקניון אני שואלת אם הם יודעים היכן חנות הצעצועים והם כבר שועטים לעברה, אני מאבדת אותם מעבר לפינה ומתפללת שאמצא אותם עד שאגיע. אין לי סיוט גדול יותר מלאבד נכד במקום ציבורי.............
לשמחתי החנות גדולה ואני נכנסת ומוצאת אותם כבר בפנים. הלכו מיד למעמד הביי בליידים - זה בראש מעייניהם בימים אלה. עוד ביי בלייד ועוד אחד. הם יודעים את השמות המוזרים של כל סוג (שמות כמו וולטריאק ושפרייזן מגה...אין לי מושג איך הם מצליחים לבטא את זה), וכשאני שואלת איך הם יודעים איך קוראים לכל אחד - הם לא מבינים מה הבעייה. ממבט ראשון הם מזהים. אני מנסה למצוא את השם מודפס....ללא הועיל. סומכת עליהם.
ומתברר שההוא שהם מחפשים בכלל לא נמצא שם.
"יש עוד חנות צעצועים בקניון הזה?" אני מנסה להקל על אכזבתם.
"יש", הם אומרים בפסקנות, "אבל היא לא שווה".
הם מתחילים לנדוד בין מעמדי הצעצועים האחרים, ודי מהר נעמדים מול שפע של רובים ואקדחים, רחמנא ליצלן, בצבעים בוהקים של כתום וכחול.
הכי לא חינוכי, וגם יחסית יקר. מה עושים עכשיו?
"זה יקר, ילדים" אני אומרת, לא לגמרי שלמה עם עצמי. "נו, סבתא, בבקשה" התחיל חכמוד עוד סדרה של שכנועים....ואני נכנעת די בקלות, והם בוחרים להם כל אחד אקדח צבעוני אחד.
ואז נשמותק שואל אותי אם אולי האקדח שעל המדף העליון זול יותר מזה שהוא בחר.
"כן, הוא יותר זול" אני אומרת, ונשמותק משיב "אז אקח את הזול, כי אני אוהב אותך ודואג לך סבתא".
"לא, לא, זה בסדר נשמותק" אומרת סבתא-שלולית-של-נחת, "קח את מה שאתה רוצה, הכל בסדר".
אנחנו משאירים את חכמוד בבאולינג עם כל החברים, ונשמותק מבקש לאכול משהו.
"מה בא לך?" אני נעצרת ליד דוכן של אוכל מוכן, והוא מושך אותי לכיוון ארקפה, רוצה ממתק.
הוא בוחר עוגיות שוקולד-צ'יפס ושואל אם אפשר גם שוקו. ברור שאפשר, אני מזמינה לי אייס קפה ואנחנו מתיישבים בבית קפה באמצע רחבת הקניון ומפטפטים.
שוב אני מנסה לפתוח בשיחה על הסיפור על הפרפרים, אבל בעדינות "נשמותק, אני יודעת שאמרת שאתה לא רוצה לדבר על הסיפור על הפרפרים, אבל רק רציתי לשאול שאלה אחת אם אפשר" והוא מסכים.
"יש לסיפור הזה מוסר השכל? אתה יודע מה זה מוסר השכל?" אני שואלת בזהירות, והוא מיד מכריז שכמובן שהוא יודע מה זה, ושבוודאי שיש, ושלכל הסיפורים בספר הזה יש מוסר השכל.
"אז זה בסדר לשאול אותך מה היה מוסר ההשכל של סיפור הפרפרים?" אני שואלת
נשמותק נוגס מהעוגיה, לוגם מהשוקו, ועונה בכובד ראש "כשפוגשים מישהו שהוא שונה ממך, עדיין צריך לכבד אותו".
וזה כל מה שהוא מוכן לומר על הנושא.
קצר ולעניין. בהחלט מוסר השכל חשוב.
שאלתי אם בא לו שאספר לו סיפור אחר עם מוסר השכל, על הרועה שצעק "זאב זאב" והוא מיד משתיק אותי ואומר שלא אספר לו כי זה יפחיד אותו. הילד יודע מה הוא רוצה. ומה הוא לא רוצה.
כשחתני חוזר הביתה עם חכמוד, מתברר שלא כל כך נוח שהנכדים ישנו אצלנו בששי, כי צריך לצאת מוקדם לארוחת בוקר אצל אבא שלו, מסיבת יום הולדת לבן דוד של נכדיי. אבל הילדים מתחננים ואנחנו מסכמים שנחזיר אותם עוד לפני תשע בבוקר.
נשמותק מכריז שהוא מתכוון להתעורר עם אור ראשון, "עם שחר" הוא אומר.
בשבע בבוקר ורק אחרי ש-T פתח לרווחה את כל התריסים, ושמש עז הציף את החדר, הואיל בטובו חכמוד להתעורר.....לנשמותק זה לקח קצת יותר זמן. ובכל זאת הצלחנו להתייצב אצלם בבית (אחרי ארוחת בוקר ואפילו זמן משחק) ברבע לתשע.............
אז כותבת עכשיו כשזה עוד טרי לי בראש.....
אוספת את חכמוד מהצהרון בבית הספר. חם לו והוא צמא אבל לא בא לו למלא את בקבוק המים הריק שלו בקוּלֵר, ואנחנו ממשיכים לרכב שלי.
*עובדה מוזרה על הנכדים המתוקים שלי: הם לא אוהבים את טעמם של המים "שלי".
יש לנו בבית טיהור מים בשיטת אוסמוזה הפוכה. זו מערכת ממברנות שמסננת את המים והופכת אותם למזוקקים ממש. אפילו אבנית אין. לא צריך תמי 4 ולא צריך בריטה. והמים טעימים מאד - לכולם פרט לנכדיי.
אז מגיעים לאוטו ואני אומרת לחכמוד שאם בכל זאת הוא רוצה לשתות יש לי מים "שלי".
"לא תודה" הוא מנענע בראשו, "....אבל תודה שהצעת".
מתחילים לנסוע והוא שואל אם יוכלו לישון אצלנו למחרת, בששי בערב.
"כמובן" אני עונה, "בשמחה רבה". "יששש" הוא מניף את ידו בשמחה. וכמה כיף לסבא וסבתא שהנכדים שלהם רוצים תמיד לישון אצלם......
שוב יש חגיגת יום הולדת לזוג חברים של חכמוד, הפעם בקניון שבעת הכוכבים ב"באולינג".
בשבוע שעבר הוא התעקש להגיע מוקדם, ומצאנו את עצמנו בחורשה ליד שדה התעופה של הרצליה, רק אנחנו עם משפחות החוגגים. ההפעלה שם היתה כרוכה בקרבות אקדחים ואוהלי מסתור....ובזמן שהמתנו ישב נשמותק (שכלל לא השתתף בחגיגה עצמה) על הוריד של המפעיל שיתן לו לשחק עם אחד האקדחים. יש לו כוח שכנוע לילד הזה.
למרות שבפעם הקודמת סתם חיכינו לחגיגה שתתחיל, חכמוד שוב רוצה להגיע מוקדם לקניון, ואני מציעה שלפני שאשאיר אותו בבאולינג, אקנה לו ולנשמותק שתיה או גלידה בקניון.
"סבתא, אפשר מתנה?" הוא שואל, והאמת היא שמזמן לא לקחתי אותם לחנות צעצועים ואין לי בעייה עם זה, ואני מיד מסכימה.
מגיעים לגן של נשמותק וכרגיל הוא רוצה להישאר לחכות לי באוטו בזמן שאני ניגשת להביא את נשמותק, וכרגיל אני בשום אופן לא מסכימה.
עורך הדין לעתיד חכמוד מתחיל סדרה של שכנועים. אבא מסכים, אמא מסכימה, הדלת תישאר פתוחה, הדלת תישאר סגורה, החלון יישאר פתוח, הכל יהיה בסדר....ואני - שכל כך קל לי לוותר כשהם מבקשים מתנה, אוכל כלשהו, סיפור או משחק, נעמדת על רגלי האחוריות בעניין הזה: לא משאירה ילדים באוטו.
בדרך כלל הויכוח מתארך, אבל אני לעולם לא מוותרת. הפעם אני אומרת "חכמוד, כל מה שביקשתי ממני עד עכשיו הסכמתי מיד, נכון?" וזה מספיק. "נכון" הוא עונה ומיד יורד מהאוטו.
בגן של נשמותק אני קודם כל ממלאה את בקבוק המים שלו (את המים של הגן הם דווקא אוהבים) והוא שותה בלגימות גדולות.
אנחנו יוצאים יחד לחצר, שם מספרת הגננת של הצהרון סיפור ששנינו לא מזהים, על פרפרים ואיזו גיבורת על ששמה "מילי מילה טובה".
בדרך כלל כשאני מופיעה נשמותק רץ אלי ומחבק. עכשיו הוא רומז לי שהוא רוצה להישאר עד תום הסיפור. חכמוד ואני ממתינים בסבלנות.
כשאנחנו יוצאים משם לכיוון האוטו אני שואלת על מה הסיפור. נשמותק מדווח שזה ספר עם המון (אבל המון!) סיפורים, ובכולם יש גיבור על כלשהו, אבל לא גיבור על "כמו שאנחנו מכירים". אני מתעניינת, אבל נשמותק עייף, ולא בא לו להמשיך לדבר על זה.
מגיעים לקניון וחכמוד מחליף חולצה (שבתי הכינה לו מראש בילקוט) באוטו. בתוך הקניון אני שואלת אם הם יודעים היכן חנות הצעצועים והם כבר שועטים לעברה, אני מאבדת אותם מעבר לפינה ומתפללת שאמצא אותם עד שאגיע. אין לי סיוט גדול יותר מלאבד נכד במקום ציבורי.............
לשמחתי החנות גדולה ואני נכנסת ומוצאת אותם כבר בפנים. הלכו מיד למעמד הביי בליידים - זה בראש מעייניהם בימים אלה. עוד ביי בלייד ועוד אחד. הם יודעים את השמות המוזרים של כל סוג (שמות כמו וולטריאק ושפרייזן מגה...אין לי מושג איך הם מצליחים לבטא את זה), וכשאני שואלת איך הם יודעים איך קוראים לכל אחד - הם לא מבינים מה הבעייה. ממבט ראשון הם מזהים. אני מנסה למצוא את השם מודפס....ללא הועיל. סומכת עליהם.
ומתברר שההוא שהם מחפשים בכלל לא נמצא שם.
"יש עוד חנות צעצועים בקניון הזה?" אני מנסה להקל על אכזבתם.
"יש", הם אומרים בפסקנות, "אבל היא לא שווה".
הם מתחילים לנדוד בין מעמדי הצעצועים האחרים, ודי מהר נעמדים מול שפע של רובים ואקדחים, רחמנא ליצלן, בצבעים בוהקים של כתום וכחול.
הכי לא חינוכי, וגם יחסית יקר. מה עושים עכשיו?
"זה יקר, ילדים" אני אומרת, לא לגמרי שלמה עם עצמי. "נו, סבתא, בבקשה" התחיל חכמוד עוד סדרה של שכנועים....ואני נכנעת די בקלות, והם בוחרים להם כל אחד אקדח צבעוני אחד.
ואז נשמותק שואל אותי אם אולי האקדח שעל המדף העליון זול יותר מזה שהוא בחר.
"כן, הוא יותר זול" אני אומרת, ונשמותק משיב "אז אקח את הזול, כי אני אוהב אותך ודואג לך סבתא".
"לא, לא, זה בסדר נשמותק" אומרת סבתא-שלולית-של-נחת, "קח את מה שאתה רוצה, הכל בסדר".
אנחנו משאירים את חכמוד בבאולינג עם כל החברים, ונשמותק מבקש לאכול משהו.
"מה בא לך?" אני נעצרת ליד דוכן של אוכל מוכן, והוא מושך אותי לכיוון ארקפה, רוצה ממתק.
הוא בוחר עוגיות שוקולד-צ'יפס ושואל אם אפשר גם שוקו. ברור שאפשר, אני מזמינה לי אייס קפה ואנחנו מתיישבים בבית קפה באמצע רחבת הקניון ומפטפטים.
שוב אני מנסה לפתוח בשיחה על הסיפור על הפרפרים, אבל בעדינות "נשמותק, אני יודעת שאמרת שאתה לא רוצה לדבר על הסיפור על הפרפרים, אבל רק רציתי לשאול שאלה אחת אם אפשר" והוא מסכים.
"יש לסיפור הזה מוסר השכל? אתה יודע מה זה מוסר השכל?" אני שואלת בזהירות, והוא מיד מכריז שכמובן שהוא יודע מה זה, ושבוודאי שיש, ושלכל הסיפורים בספר הזה יש מוסר השכל.
"אז זה בסדר לשאול אותך מה היה מוסר ההשכל של סיפור הפרפרים?" אני שואלת
נשמותק נוגס מהעוגיה, לוגם מהשוקו, ועונה בכובד ראש "כשפוגשים מישהו שהוא שונה ממך, עדיין צריך לכבד אותו".
וזה כל מה שהוא מוכן לומר על הנושא.
קצר ולעניין. בהחלט מוסר השכל חשוב.
שאלתי אם בא לו שאספר לו סיפור אחר עם מוסר השכל, על הרועה שצעק "זאב זאב" והוא מיד משתיק אותי ואומר שלא אספר לו כי זה יפחיד אותו. הילד יודע מה הוא רוצה. ומה הוא לא רוצה.
כשחתני חוזר הביתה עם חכמוד, מתברר שלא כל כך נוח שהנכדים ישנו אצלנו בששי, כי צריך לצאת מוקדם לארוחת בוקר אצל אבא שלו, מסיבת יום הולדת לבן דוד של נכדיי. אבל הילדים מתחננים ואנחנו מסכמים שנחזיר אותם עוד לפני תשע בבוקר.
נשמותק מכריז שהוא מתכוון להתעורר עם אור ראשון, "עם שחר" הוא אומר.
בשבע בבוקר ורק אחרי ש-T פתח לרווחה את כל התריסים, ושמש עז הציף את החדר, הואיל בטובו חכמוד להתעורר.....לנשמותק זה לקח קצת יותר זמן. ובכל זאת הצלחנו להתייצב אצלם בבית (אחרי ארוחת בוקר ואפילו זמן משחק) ברבע לתשע.............
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה