חוזרים!

אף אחד לא מאמין אבל הורי החליטו לחזור ארצה.
זה כבר סופי, זה כבר קורה.

לפני שבועיים אלה היו עדיין התלבטויות ומחשבות היפותטיות.
לפני כמה ימים נפלה ההחלטה.
עכשיו הם כבר תורמים חפצים מיותרים לצדקה (ארגון ה- Good Will האמריקאי) ומבקשים את השרטוטים והמידות של החדרים בדיור המוגן כדי לדעת אילו מהרהיטים להביא איתם ואילו להשאיר מאחור.........

ואבי סיפר לחבר שלו בארץ שהם חוזרים, והחבר כבר התחיל להתקשר אלי (כן, יותר מפעם אחת) עם הנחיות ושאלות והוראות.....כאילו אני באמת זקוקה לעוד מישהו (שבעצם זר לי לחלוטין) שינהל אותי עכשיו...........

מרגישה סוג של סחרור מהקצב שבו הדברים מתפתחים - אבל מזכירה לעצמי לנשום עמוק, לא להיסחף בבהילות ובסחרור שלהם - להרגיע אותם וגם את עצמי - ולפעול צעד צעד ובשיקול דעת לקראת המטרה העיקרית.
המטרה היחידה.
להעביר אותם בשלום למשכנם החדש - בדיור מוגן שהם יבחרו - כאן בארץ.

בתי הזכירה לי שכאשר לקחתי לעצמי חופש של כמה חודשים מהעבודה בסוף שנות התשעים זה הכניס אותה ללחץ.
היא היתה אז בתיכון, והיתה רגילה שאני כל הזמן בעבודה, ושיש לה חופש ופרטיות יחסית בבית.
פתאום היא הבינה שאני אהיה בסביבה הרבה יותר, וחששה מזה.
ועכשיו היא שאלה אותי אם אני מרגישה משהו דומה.
שהתרגלתי שהורי רחוקים, שרוב הזמן הם לא חלק נוכח ופעיל ביום יום שלי.
ושכמה שבתיאוריה רציתי שהם יהיו קרובים יותר, עכשיו שזה עומד לקרות אולי זה מכניס אותי לחששות.

יש משהו במה שהיא שואלת, וגם מאד אהבתי את העובדה שהיא חשבה על זה.
ושהיא דואגת לי.
וחשבנו שתינו על זה שאולי באמת הגיע הזמן שאחזור להתאמן.........לקבל תמיכה נוספת בתקופה המאתגרת שצפויה לנו.

אבל כרגע אני פשוט מנסה לקלוט את המציאות שעומדת להשתנות: הורי עומדים לחזור, אחרי שלושים שנה בחו"ל.
ולנשום.