ניסיתי, באמת שניסיתי להיכנס לאווירת החג - למרות כל הרעשים מסביב, למרות כל מי שעשה כמיטב יכולתו להוריד לי את החשק, מצב הרוח, תחושת השייכות לעם הזה ולמדינה הזאת.......ואפילו אפשר לומר שקצת הצלחתי.
אבל לומר שחגגתי בגדול - זה לא ממש.
יום הזיכרון היה עצוב כרגיל, צפיתי בחלק מתכניות הטלוויזיה ובחלק מהטקסים....
את טקס הדלקת המשואות ראיתי - למרות שהיה ארוך כאורך הגלות, ולמרות הנאום הארוך והמרגיז ממש של ראש ממשלתנו, ולמרות שחלק מהאירוע היה פשוט פארסה - אבל חלק דווקא היה אמיתי ונכון ונוגע.....לי הוא נגע לפחות. ולא מפסידה את מדליקי המשואות.
העניין הוא שמפאת אורך הטקס, פספסנו את שתי הנאגלות של הזיקוקים ביישוב, וכבר יצא לנו החשק לצאת להסתובב, וכך פספסנו גם את יובל דיין המקסימה שהיתה אמורה להופיע כאן - לא ברור באיזו שעה - פשוט נשארנו בבית. וזה גם בסדר.
למחרת הברזנו - בשכל - למפגש בני הדודים, ובמקום זאת נסענו לחוף נתניה לצפות במטס חיל האוויר.
אז נסיעה של רבע שעה לחוף פולג ארכה כמובן שלושת רבעי שעה.....
וכיון שהיינו בחוף נתניה (ולא אחת הערים הגדולות) אז לא היו פעלולים או צניחות, וכך במשך שעה עמדנו על דיונה וראינו בכל פעם צמד או שלישיית מטוסים או מסוקים שפשוט חלפו מעלינו - בהפרשי זמן גדולים אלה מאלה - לא מרנין במיוחד.
ואת הדרך חזרה ליישוב (כאמור, דרך שאמורה לארוך רבע שעת נסיעה) עשינו תוך שעה..........
כן כן חגיגת הפקקים.
שמחנו שלא הרהבנו עוז לנסוע לחיפה לפגוש את המשפוח'ה.
וכשדיברתי בטלפון אחר כך עם 'לונדון', היא אישרה שהתנועה היתה איומה (הם, שאמנם היה ממש נחמד בחוף דדו לראות את המטס (שהיה שווה יותר שם) עם כולם, אבל טוב היה לו היו נשארים שם כבר לפיקניק במקום לנסוע לביתה של 'חיפה' (לקח להם שעה רק לצאת מהחנייה של החוף !! 😱 וכשהגיעו לבית, חיכו עוד חצי שעה בחוץ כי 'חיפה' התמהמהה, והמפתח לדירה היה אצלה........
מכל ה"הלוך ושוב" הזה הספקנו בקושי לאכול צהריים ואפילו לנוח חצי שעה, להתקלח ואז לחזור לנתניה לחתונה.
למרבה הפתעתי כל המוזמנים הגיעו (חשבתי שיבריזו הרבה בגלל החג), המשפחה החוגגת באמת חגגה - הם היו מאושרים, בעננים ממש, ושמחתי מאד עבורם.
המקום היה יפה מאד, היתה חופה אלטרנטיבית (בעצם הם התחתנו ביום ראשון שעבר בטקס מצומצם ופרטי) וכמובן לא ראינו כלום בגלל הצפיפות וגם היה קשה לשמוע את הנאמר. לא רצינו להתקרב יותר, גם מפאת הצפיפות וגם מפאת עשן הסיגריות (פלוס חומרים אחרים) שאפף את האוויר באזור ההוא.
באולם עצמו כמובן שלא ניתן היה לדבר עם אף אחד בגלל הרעש (כבר הפסקתי לשאול מדוע זה ככה באירועים, הבנתי שזה ככה, ואם אני יכולה להמנע - אני לא מגיעה. אבל כאן לא יכולתי.......). האוכל (שעלה המון, אבל המון!) נראה מאד יפה אבל היה בטעם בינוני ומטה. התבאסתי בשבילם - גם לשלם כל כך הרבה וגם לקבל רמה כזאת.......אבל הסתמכתי על כך שמרוב התרגשות הם בטח לא אכלו, וגם שכל האורחים יאמרו להם שהיה נהדר.
ברגע שנראה היה שזה אפשרי, פרשנו.
מה שנקרא, מלאנו את חובתנו. והם גם הודו לנו למחרת בהודעה מאושרת ונרגשת (בעיקר על המתנה........)
ששי שבת כבר היה לגמרי חזרה לשיגרה.
קאנטרי (חזרתי לאימון מלא ורגיל, למרות שהקרסול עדיין לא 100%), ארוחת ערב אצלנו, עם בתי וחתני והנכדים (והנכדים נשארו לישון כמובן), עוד קצת תכניות בטלוויזיה...........וזהו. נגמר.
בחזרה לשיגרה.........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה