בסדר, בסדר, לא הסוג השלישי.....הגיל השלישי.
לקראת הביקור אצל הורי אמרו אחי וגיסתי שלראשונה הם שומעים נימה חדשה גם אצל אמא (שקיימת כבר מזמן אצל אבא) - מוכנות לדבר על החזרה ארצה.
לי ול-T היה קצת קשה להאמין, אחרי שאמא היתה נחרצת בדעתה להישאר היכן שהיא, לא מעניין אותה כלום, מספיק פעמים אבי הזיז אותה ממקומה (ומהנוחות שלה) והעביר אותה מארץ לארץ ומבית לבית, עכשיו היא כבר לא מוכנה לזה עוד.
אבל כשהיינו שם איתם, הנושא אכן עלה, והתברר שבוקר אחד (כלומר לילה אחד, הם הרי מתעוררים באחת בלילה בערך) אמא התעוררה ואמרה "צריכים לחזור".
איש אינו יודע מה גרם למשפט הזה, אולי חלמה משהו, אולי הרגישה משהו....אבל אבי החליט לתפוס טרמפ על העניין יוצא הדופן הזה, והתחיל לברר במה זה כרוך, החזרה הזאת.
אז התחלנו לדבר על אפשרויות שונות, בין השאר על מה שכבר הצענו פעמים רבות - לשכור להם כאן דירה לכמה חודשים, להשאיר את ביתם כפי שהוא בלי לזעזע את אַמּוֹת הַסִּפִּים, סוג של לטבול רגל במים ולבדוק האם מתאים.
ואז אמי אמרה משהו לגמרי לא צפוי, אבל לדעתי מאד חכם: "אם נחזור ארצה, זה רק לדיור מוגן".
האמת, היא צודקת. בריאים וחסונים ועצמאיים ככל שיהיו, באמצע שנות השמונים לחייהם, עדיף לעבור למקום שבו תהיה להם יותר עזרה, תמיכה, וגם פעילות מובנית וחברה, וכמובן התאמה למצב עתידי שבו אחד מהם או שניהם יהפכו לסיעודיים.
איך שחזרנו ארצה (ואחרי שהתאוששתי מההצטננות שלי) התחלנו לברר ולהתקשר והשבוע פצחנו בביקורים וסיורים במקומות שונים באזורנו.
ההתרשמות הראשונית היא קודם כל שיש מקומות יפים וטובים, בהם הדיירים נראים מרוצים, אפילו מרוצים מאד.
ההתרשמות הנוספת היא כמובן שהמקומות האלה יקרים. ממש.
יקר להיכנס, ויקר לחיות, ועוד יותר יקר להפוך ביום מן הימים לסיעודי.
ואני מאמינה שהורי מסוגלים לעמוד בזה, אבל אוטומטית אני גם חושבת על כל האנשים שלא מסוגלים.
ובכל זאת, מה שבראש מעייני כרגע היא רווחתם של הורי.
אחד החששות הגדולים ביותר שלי, היא עצם הטראומה של עקירתם מביתם - בית, עיר, מדינה, הרגלים....
ולכן אנחנו מסתכלים כרגע בעיקר על מקומות שמספקים בתים קטנים צמודי קרקע, אמנם הרבה יותר קטנים ממה שיש להם היום, אבל עדיין מספיק חמודים ומרווחים כדי לשדר אווירה דומה.
מקומות שגם מספקים שקט ופרטיות שהם כל כך רגילים אליו היום, אבל גם פעילות וחברה שחסרות לאבי בעיקר כל כך. ספורט כמובן, ותרבות, הרצאות וחוגים, גישה נוחה לאחות ולרופא, עזרה בניקיון הבית......וכמובן הקירבה אלינו.
אנחנו מסתובבים במקומות האלה ואני נזכרת באמא של חבר, שכאשר העבירו אותה בגיל די מופלג לבית אבות, כאשר היא בעצם מבוגרת מרוב הדיירים שם, הסתכלה סביבה ושאלה "מה יש לי לעשות כאן? כולם כאן זקנים!"
לקראת הביקור אצל הורי אמרו אחי וגיסתי שלראשונה הם שומעים נימה חדשה גם אצל אמא (שקיימת כבר מזמן אצל אבא) - מוכנות לדבר על החזרה ארצה.
לי ול-T היה קצת קשה להאמין, אחרי שאמא היתה נחרצת בדעתה להישאר היכן שהיא, לא מעניין אותה כלום, מספיק פעמים אבי הזיז אותה ממקומה (ומהנוחות שלה) והעביר אותה מארץ לארץ ומבית לבית, עכשיו היא כבר לא מוכנה לזה עוד.
אבל כשהיינו שם איתם, הנושא אכן עלה, והתברר שבוקר אחד (כלומר לילה אחד, הם הרי מתעוררים באחת בלילה בערך) אמא התעוררה ואמרה "צריכים לחזור".
איש אינו יודע מה גרם למשפט הזה, אולי חלמה משהו, אולי הרגישה משהו....אבל אבי החליט לתפוס טרמפ על העניין יוצא הדופן הזה, והתחיל לברר במה זה כרוך, החזרה הזאת.
אז התחלנו לדבר על אפשרויות שונות, בין השאר על מה שכבר הצענו פעמים רבות - לשכור להם כאן דירה לכמה חודשים, להשאיר את ביתם כפי שהוא בלי לזעזע את אַמּוֹת הַסִּפִּים, סוג של לטבול רגל במים ולבדוק האם מתאים.
ואז אמי אמרה משהו לגמרי לא צפוי, אבל לדעתי מאד חכם: "אם נחזור ארצה, זה רק לדיור מוגן".
האמת, היא צודקת. בריאים וחסונים ועצמאיים ככל שיהיו, באמצע שנות השמונים לחייהם, עדיף לעבור למקום שבו תהיה להם יותר עזרה, תמיכה, וגם פעילות מובנית וחברה, וכמובן התאמה למצב עתידי שבו אחד מהם או שניהם יהפכו לסיעודיים.
איך שחזרנו ארצה (ואחרי שהתאוששתי מההצטננות שלי) התחלנו לברר ולהתקשר והשבוע פצחנו בביקורים וסיורים במקומות שונים באזורנו.
ההתרשמות הראשונית היא קודם כל שיש מקומות יפים וטובים, בהם הדיירים נראים מרוצים, אפילו מרוצים מאד.
ההתרשמות הנוספת היא כמובן שהמקומות האלה יקרים. ממש.
יקר להיכנס, ויקר לחיות, ועוד יותר יקר להפוך ביום מן הימים לסיעודי.
ואני מאמינה שהורי מסוגלים לעמוד בזה, אבל אוטומטית אני גם חושבת על כל האנשים שלא מסוגלים.
ובכל זאת, מה שבראש מעייני כרגע היא רווחתם של הורי.
אחד החששות הגדולים ביותר שלי, היא עצם הטראומה של עקירתם מביתם - בית, עיר, מדינה, הרגלים....
ולכן אנחנו מסתכלים כרגע בעיקר על מקומות שמספקים בתים קטנים צמודי קרקע, אמנם הרבה יותר קטנים ממה שיש להם היום, אבל עדיין מספיק חמודים ומרווחים כדי לשדר אווירה דומה.
מקומות שגם מספקים שקט ופרטיות שהם כל כך רגילים אליו היום, אבל גם פעילות וחברה שחסרות לאבי בעיקר כל כך. ספורט כמובן, ותרבות, הרצאות וחוגים, גישה נוחה לאחות ולרופא, עזרה בניקיון הבית......וכמובן הקירבה אלינו.
אנחנו מסתובבים במקומות האלה ואני נזכרת באמא של חבר, שכאשר העבירו אותה בגיל די מופלג לבית אבות, כאשר היא בעצם מבוגרת מרוב הדיירים שם, הסתכלה סביבה ושאלה "מה יש לי לעשות כאן? כולם כאן זקנים!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה