אני מרגישה שהאבק ששורר בכל חדר גם פנימה, לנשמה.
זו השורה היחידה שנותרה מפוסט שלם שכתבתי הבוקר, ומשום מה הוא לא נשמר....
מה כתבתי בכלל? האם יש לי כוח לשחזר את כולו? מה רציתי לומר? האם אני זוכרת הכל?
אולי כתבתי על כך ששבוע עבר מאז הפסקת האש ומאז שבתי והמשפחה חזרו לביתם, אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר משבוע.
אולי סיפרתי על ביקור של העובדת הסוציאלית של התאגיד של המטפלת אצל הורי, והניסיונות שלנו לגרום למטפלת להבין שאמא שלי היא בעלת הבית ושצריך לכבד גם אותה, לא רק את אבא ואותי (שאותי היא רואה כסוג של סמכות).
ודאי סיפרתי על הביקור שלנו אצל בתי בבית והמפגש המהנה עם הנכדים, אליהם התגעגענו מאד וגם הם אלינו. איך עזרתי לשרי להכין המווווון שיעורי בית, חיבקתי ארוכות את נשמותק, שהתמסר לזה בשמחה, והקשבנו לצלילי הגיטרה החשמלית של חכמוד ונהננו מאד. אפילו את חתני הספקנו לפגוש כשחזר הביתה, רגע לפני שעזבנו.
קבעתי סוף סוף תור לאמא לרופא אף אוזן גרון - לא מאמינה שהיא תסכים שהוא ישלח אותה לבדיקת שמיעה (אבל אולי?) אבל אולי לפחות הוא יוכל לעשות לה ניקוי אוזניים ואולי זה יעזור קצת? היא פשוט לא שומעת כלום!
לבתי יש בשבוע הבא סוף סוף בדיקה שקשורה לבעיית השמיעה שלה, אז אני מקווה שגם בתחום הזה הדברים יתקדמו.
מקווה שזכרתי לספר שנפגשתי עם 'מחברת', ושהיא נשמעה מאד אופטימית לגבי סיכויי ההחלמה של בתה - למרות שהדרך עוד קשה וארוכה. זה היה משמח.
באמת שאינני יודעת מה יהיה במדינה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אז אני כרגע מסרבת לדבר על זה.
יום השואה היה עצוב ואמיתי עבורי, כמו בכל שנה, וכרגע מתקרב יום הזיכרון שנהיה כבד מנשוא בשנים האחרונות. וזה בלי שיש לי אובדן מיידי במשפחה. לא יכולה אפילו לדמיין מה עובר על המשפחות. על יום העצמאות אני לא מדברת בכלל, לא מתכוונת לצפות בשום טקס שממש נגנב מאיתנו, האזרחים, לטובת המקורבים. בושה וחרפה.
אה, כן היה עוד משהו שסיפרתי עליו, לגבי הצ'לו שלי עתיק היומין (נו, טוב, רק משנת 1972) שהחלטתי סוף סוף למכור. נראה אם יהיה לו קונה...לא רואה הרבה ביקוש לכלי הזה.
ועכשיו אבק מכסה את החוץ ואת הפנים - למרות שברגעים אלה ממש העוזרת החביבה שלי עמלה על נושא הפנים - ובעצם ככה התחלתי את הפוסט הזה...........אז כך אסיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה