עדיין ביוון

ידענו.

ידענו שזה עלול לקרות.

די נערכנו, אפילו.

לקחנו תרופות לשלושה שבועות למרות שנסענו לשבוע.

הכנתי לקט-סיטר ציוד , אוכל ותרופות עבור מיינקוני לזמן ממושך יותר.

אבל קיוינו שזה לא יקרה. 

ממש שיננתי לעצמי איזו בקשה קטנה ליקום, שמה שלא יהיה - שיתחיל אחרי שננחת בנתב"ג.

אופס.

ההודעה על התקיפה באיראן הגיעה כשעמדנו בתור לצ'ק אין בשדה התעופה באתונה. הדבר הראשון ששמעתי היה אתה "טטטטררררם" של צליל ההתראה המוקדמת של פיקוד העורף, שנשצעה מהטלפון של אחת הנוסעות שעמדה לידנו. כן, יש כאלה שמקבלים את ההתראות גם בחו"ל. כנראה כמו זו, שהשאירה ילדים בארץ. "התחיל?" שאלתי אותה, וכולם מסביבנו הבנו במה מדובר.

ואז החלו הפושים של אפליקציות החדשות. כל התור של הנוסעים בחברת Wizz Air לתל אביב ידעו מיד מה קורה, אבל חברת התעופה ושדה התעופה התעקשו שהטיסה תצא כמתוכנן.

נראה לי שזה היה שילוב של "דיליי" בעדכון יחד עם רצון מעצבן של החברה לראות כאילו הם עושים הכל כדי להטיס אותנו, ופשוט לא איפשרו להם.

יכולנו באותו רגע לעזוב מיד את שדה התעופה, אבל גם אנחנו הבנו, שאם לא נשתף פעולה עם הפארסה הזאת, אנחנו עלולים לא להיות זכאים להחזר או לטיסה חלופית בהמשך. 

וכך כולם. עשינו צ'ק אין, עברנו את ביקורת הדרכונים, חיכינו בשער העלייה למטוס .....ואז, כשהודיעו סוף סוף על ביטול הטיסה , הלכנו עם כולם לעבור את הכל שוב בסדר ההפוך : ביקורת דרכונים, איסוף מזוודות ...

האמת , מזל שלא היינו באוויר כשזה קרה. זה היה לדעתי עוד יותר מבאס. 

ועוד יותר מזל מבחינתנו שנשארנו באתונה.... ולא לקחו אותנו ללרנקה, למשל...

כי כאן, לפחות, מרחק שעתיים וקצת מאתונה, יש לנו בית. והוא גם פנוי. גם כי אלה שהזמינו את הבית להיום ביטלו מסיבות אחרות בכלל, וממילא בם ישראלים ובגלל המלחמה הם לא יכולים לצאת מן הארץ. אז יש איפה לגור. 

אמרנו לבתי לנסוע מיד לגור אצלנו, כך שגם הם מוגנים ונינוחים בבית עם ממ"ד, וביישוב שיש בו מעט פחות אזעקות מאשר בהרצליה (למרות שהפעם נראה לנו שההתראות יותר רחבות מהפעמים הקודמות, והאזעקות מגיעות לאזור שלנו גם כשאנחנו לא לגמרי מטווחים), וגם למיינקוני יש חברה ולא רק קט-סיטר שמגיע להאכיל וללטף פעמיים ביום.

בחברה להשכרת הרכב התפלאו לראות אותנו שוב כל כך מהר...לאחר שהחזרנו רכב לפני שעתיים בסך הכל. אבל הם ממש בסדר. ואנחנו כבר לקוחות קבועים.

זאת המזוודה שלנו, כבר מתויגת לתל אביב....יושבת בכניסה לבית עם חזרתנו .

וכאן רואים שידור מישראל בטלוויזיה במסעדה בכפר שלנו ביום נפילת הטיל בתל אביב, שקטל את העובדת הפיליפינית .

אבל קדם למלחמה שבוע קסום ביוון.

שבוע שבו שילבנו טיולים ומפגשים עם אנשי הכפר החמודים ועוד סידורים בבית, וסתם הליכות על החוף או צפייה בסדרות ובילוי שקט ורגוע בבית היפה והנוח להפליא שלנו בפלפונז. 

בניגוד לעכשיו, בשבוע הראשון ההוא לא צפינו בחדשות - רק התעדכנו מעט במבזקים ו-T  קצת הקשיב לגלי צה"ל.

התחלנו את הביקור שלנו דווקא בהשלמות קניות לבית, כי איקיאה ממש סמוך לשדה התעופה, וגם דקטלון בדרך - בקורינתוס.

איקיאה אתונה

תא המטען שלנו בדרך לבית.

בדקטלון קנינו סאפ מתנפח, קייק לשלושה אנשים וכמה חליפות הצלה למבוגרים ולילד.

בהמשך גם קנינו כמה משחקי קופסא, כפי שנהוג למצוא בבתים להשכרה טווח קצר.

הצטיידנו בכמה מוצרים בסיסיים בסופר בעיר הקרובה לכפר שלנו, והגענו הביתה "לארמון".

ירדנו במדרגות לחוף הכמעט פרטי שמתחת לבית.

בינואר מצאתי כאן רקפות, עכשיו פורחים כאן החמודים הסגולים האלה.

בטיולים שעשינו ברחבי הפלפונז ראינו הרבה פרגים וקצת כלניות והרבה מאד מהסגולים האלה, כמו גם לבנים וצהובים. 

מסתבר שבימים הספורים שחלפו בין הביקור הקצר של שותפנו ושריתה כאן לבין הגעתנו היתה כאן סערה. על החוף מצאנו המון קיפודים ים מסכנים שנזרקו לחוף וקיפדו את חייהם - אמאל'א זה בשבילך - כמו גם שברי רעפים של מישהו שאיבד בסערה חלק מהגג שלו.

בימים הבאים טיילנו, גם בהרים, מרחק כשעה וחצי מכאן, בכל מיני עיירות ציוריות ונופים הרריים מקסימים 

גם לאורך חופים ומפרצים עוצרי נשימה 

גם במערת נטיפים

ובאתרים ארכאולוגים.

מזג האוויר בינתיים לטובתנו, פרט ליום הגעתנו, שהיה מעט גשום. 

לעיתים קר יותר ולעיתים חמים, אבל לרוב השמיים בהירים וזה נהדר.

ממש לפני שחשבנו שחוזרים ארצה, נפטרה אמה של סוכנת הבית שלנו כאן. היא היתה מאושפזת כמה ימים לפני כן ולכן לא פגשנו את סוכנת הבית כשהגענו, וכשבקשנו לבקר אצלה בבית החולים היא דיווחה שהמצב מתדרדר. ואכן למחרת היא הודיעה שהאם הלכה לעולמה, וביקשנו לבוא ללווייה.

היא הסכימה ומאד התרגשה מהמחווה, וכך יצא שבלי כוונה חווינו גם לווייה יוונית אורתודוכסית. 

כשהתברר שאנחנו לא חוזרים לישראל כל כך מהר, היא קבעה להיפגש איתנו במסעדה של האיש הנחמד שהכיר לנו אותה מלכתחילה. היא היתה בסדר ודיברה וצחקה אבל ראו כמה שקשה לה. היא טיפלה באמא, שלא יצאה מהמיטה כבר ארבע שנים, וגם לאביה היא דואגת - למרות שהיא טוענת שהוא חזק ובריא, רק יש לו המון דרישות.

בכלל, ראינו שהיוונים דואגים בעצמם להוריהם, הם מאד מאד מסורים. 

אז כרגע אנחנו עדיין ביוון, ב"ארמון" שלנו, שומעים הרבה יותר חדשות אבל גם ממשיכים לקיים את שיגרת הליכות הבוקר שלנו, קצת טיולים מקומיים, קצת סידורים בבית והרבה שיחות עם הארץ.

לכאורה יש לנו כרטיסי טיסה חדשים לתחילת השבוע הבא...אני תוהה אם היא תתקיים. מקווה שכן.

מקווה שלא יהיו עוד הרבה נפגעים והרוגים, שהמלחמה לא תתארך יותר מדי. אין לי אשליות לגבי הישגיה או תוצאותיה. שום דבר לא יכול לקרות "אחת ולתמיד" בלי שיתלווה לפעולה הצבאית גם תהליך מדיני רציני.

אבל אשמח לשובו של קצת שקט