השבוע T הרגיש די לא טוב באופן כללי. התפרים החדשים כאבו ודקרו וכל צלקת הניתוח גרדה בטירוף, והיתה הרגשה כללית של איכס וגם נמאס לו מההחלמה האינסופית הזאת שלא נגמרת.... מסכן.
הבוקר הוא התעורר במצב טיפה יותר טוב, ובכל מקרה הוא החליט שאם כואב לו הוא פשוט ייקח כדור לשיכוך הכאב ולא יסבול סתם.
אצלי הדלקת בגיד אכילס (או מה שזה לא יהיה) ממש החמירה, בעיקר לאחר השימוש באליפטיקל, אז הפסקתי עם האליפטיקל לגמרי, עברתי רק להליכות - בחוץ או על המסילה - וירדתי לפעילות גופנית אחת ביום. גיליתי (בדרך הקשה) גם שאחרי ששה קילומטר גם זה מתחיל לכאוב אז אני הולכת פחות מהרגיל. וזה עוזר. ובינתיים מחכה לתור שקבעתי אצל האורתופד.
בנוסף פתאום אתמול והיום קמתי עם כאבי גב. אתמול זה השתחרר די מהר אבל הבוקר זה היה די נורא. לא ברור מה קורה איתי. מרגישה כמו גרוטאה, שעוד מעט - מחר - בת 66. לא מתאים.
יום אחרי שהייתי אצל בתי ושמרתי על שרי, חכמוד חלה שוב. היה לו חום גבוה ממש. פעם אחת הגיע, לפי המדחום שלהם, ל 41.6 וכולנו נבהלנו נורא כמובן, במיוחד לאור המקרים ששמענו בחדשות על ילדים בגילאים שונים ללא מחלות רקע שנפטרו פתאום משפעת וכדומה. הם מייד הורידו לו את החום, גם בעזרת כדורים וגם במקלחת, ועכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב, אבל כמובן לא התראינו איתם מאז. וגעגוע.
ביקרנו אצל הורי ונראה היה שמצבו של אבא טוב יותר, או שלפחות הוא מתמודד איתו טוב יותר.
היה אצלו קלינאי תקשורת מומחה לבליעה סוף סוף - וכל הכבוד לאח במרפאת האחוזה שגרם לזה לקרות - אבל כמו כל הקלינאי תקשורת הקודמים, גם הוא נתן לאבא אור ירוק לשתות רגיל, ומייד התחילו אצל אבא השיעולים וההשתנקויות כתוצאה מכך, אז הוחלט ברוב קולות של המשפחה להתעלם מזה ולהמשיך להסמיך את כל הנוזלים וזהו. פחות נעים, פחות מרווה, אבל מציל חיים.
ביקרה אצלם גם עובדת סוציאלית מביטוח לאומי, כנראה לוודא בעיניים מה מצבם, והשאירה את רמת התלות / סיעוד של שניהם כפי שנקבע מלכתחילה. בסך הכל הכסף שהם יקבלו כתוצאה מכך (ישירות לחשבון שלהם בלי לעבור דרך חברת סיעוד כלשהי) די יכסה את רוב ההוצאות על המטפלת, כך שהם מרוצים.
יחד עם T המשכתי לתכנן את טיול בר המצווה המתוכנן של נשמותק (שמתוכנן לחגי תשרי) וכאשר שלחנו להם קישור של הקרוז שהזמנו, נשמותק התקשר אלינו ביוזמתו כולו בעננים כדי להודות לנו. איזה ילד! הוא אמר שלא יכול היה לבקש יותר מזה. שמחנו לבשר לו שיהיה עוד יותר מזה........בסופו של דבר. רק שבאמת נהיה בריאים ושהמצב יאפשר זאת.
אבל לאורך כל השבוע - גם בימים וגם בלילות - מה ששלט לי בגוף ובראש היה נושא החטופים/ות. המתח והלחץ לקראת השחרור, והעדרה של ארבל יהוד מהרשימה של השבת האחרונה, ואחר כך עצירת הנסיגה מציר נצרים והחשש שהעסקה תתפוצץ ולא נקבל עוד חטופים........המתח די גמר אותי.
ההקלה הבוקר כשהתעוררתי לחדשות שגם ארבל וגם אגם וגם עוד מישהו - אולי קית סיגל - ישוחררו באמצע השבוע, ובשבת יהיו עוד שלושה חטופים חיים............היתה עצומה. עדיין המתח שולט, עד שזה יקרה כמובן בפועל. ושהעיסקה תמשיך. ושיסכימו גם על השלב הבא. לחץ עצום.
וגם עם לבנון הושגה איזושהי הסכמה - הארכת הפסקת האש ודחיית הנסיגה של צה"ל בעוד כשבועיים שלושה....נראה מה יהיה עם זה, וברור לי לגמרי שהתושבים חוששים לחזור לבתיהם בצפון.
רק בתוך מדינתנו המסכנה אין הסכמות בין אף אחד לאף אחד, ועכשיו משבר חוקתי בין שר המשפטים ובית המשפט העליון......אנחנו נתפרק מבפנים הרבה לפני שאויבנו יפרקו אותנו מבחוץ............כך אני מרגישה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה