השבוע שהיה

היה שבוע רווי מתחים והתרגשות. 

בששי רווינו הרבה נחת מבתי ומשפחתה, שהגיעו לארוחת ערב. למרות שהוא לא במיטבו, T התעקש להכין ארוחה, והיה טעים ונעים מאד. 

אחרי האוכל ישבנו ותכננו קצת את טיול בר המצווה של נשמותק. אם הכל יסתדר, אנחנו מתכננים לנסוע איתם לארה"ב בחגי תשרי. גם לטייל ולבלות וגם לבקר אצל בני. כולם מאד מתרגשים לקראת טיול כזה. 

כמובן שכאשר בתי התיישבה למלא את בקשות הויזה (ESTA) האמריקאית, היא גילתה שהיא חייבת לחדש את הדרכונים של חתני ושני הבנים. טוב שיש זמן. ונקבע כבר תור במשרד הפנים לבנים באפריל (חתני יכול לחדש בדואר, מסתבר). 

בשבת נפגשנו עם אחי, גיסתי ואחיינית2 אצל הורי, כדי לחגוג לאמי יום הולדת. אי אפשר לומר שזו היתה חגיגה בכלל, להורי אין מצב רוח לחגוג, לא הוגשה אפילו שתייה... אבל היה מפגש משפחתי נעים. אחיינית1 ונכדנית1 היו חולות אז לא יכלו להגיע. 

אבא שלי היה כאוב ובקושי השתתף בשיחה, ואז בסוף כשקמנו ללכת אמר שכיף שבאנו ושקשה לו עם זה שקודם היינו מבקרים כל יום ועכשיו רק פעם בשבוע. "רק זה חסר לנו" אמר לי T כשיצאנו משם. "לבקר אצלו כל יום" כמו שעשינו כשהיה מאושפז ובשיקום. האמת שאין לי (אין לנו) כל כך כוח אליו, למרות שאנחנו עדיין עושים הכל כדי לתמוך ולעזור. אני לגמרי מודעת לכך שאני עושה הכל מתוך חובה ונאמנות אבל לא יותר מזה. 

אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל אין ביני לבין הורי את אותה הזרימה של אהבה פשוטה שאני מרגישה ביני לבין הילדים שלי. אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ועכשיו הם גם מאד מאד זקוקים לי ודי תלויים בי (בנו, ב-T לא פחות מאשר בי), אבל אלה לא היחסים שלמדתי שקיימים לאחר שאני נהייתי אמא. ככה זה, אין מה לעשות. עדיין אני (אנחנו) לגמרי כאן בשבילם בכל מה שהם צריכים. ובאמת השבוע הגענו איזה בוקר לשבת עם אבא על המיסים בארה"ב. 

בראשון חזרו שלוש החטופות הראשונות, והמתח היה בשיאו ואחר כך גם ההתרגשות. אני מרגישה שלא ממש אנשום עד שכולם יחזרו, ושיש חשש גדול מאד שמישהו יטרפד משהו בדרך ולא כולם יחזרו. זה גומר אותי. ובסוף השבוע צפוי הפרק הבא. מלחיץ ברמות על. 

ואז בתחילת השבוע הדליפה של T השתנתה, מנוזל לגושים - כנראה קרישים - ובאיזשהו שלב הם פרצו את התפרים ונפער לו בור קטן מתחת לטבור. משהו מפחיד. צילמתי ושלחנו למנתח, שמייד זימן אותו לאיכילוב ותפר אותו היטב, ועכשיו התפרים האלה דוקרים ומכאיבים לו מאד.......כך שהסאגה רחוקה מלהסתיים. לפחות נראה שהדליפה נפסקה. אבל יש כנראה עוד קרישים כאלה מתחת לעור, והתקווה היא שהם ייספגו פשוט בגוף. איזה סרט מסובך זה! 

בשלישי אספתי את שרי מהגן, כשבתי היתה בלימודים, וביליתי זמן איכות איתה ואפילו חלק מהזמן עם נשמותק וחכמוד, למרות שרוב הזמן הם היו כמובן בחדר. קבלתי הרבה מאד חיבוקים משלושתם וזה היה כיף גדול. את T השארתי הפעם בבית, כי הוא היה כאוב ועדיף היה לו להישאר לנוח. כששרי שמעה שסבא לא מרגיש טוב היא מייד רצתה שניסע אלי הביתה כדי שהיא תוכל לטפל בו. כזאת מתוקה. אחר כך עברנו בסופר, כי חכמוד ביקש איזה שוקולד שהוא אוהב. קנינו לנשמותק עוגיות שהוא אוהב אבל דווקא את השוקולד שחכמוד ביקר לא מצאנו שם. ואז שרי הורידה מהמדף דגני בוקר שהיא מאד אוהבת ושהם הפסיקו לקנות, בגלל הסוכר, וביקשה שאקנה ואשים אצלי בבית "שאבא לא יראה" כדי שהיא תוכל לאכול את זה לארוחת בוקר כשתבוא לישון אצלנו. תחמנית הקטנה הזאת. 

ל"קינוח" התפתחה לי כנראה דלקת בגיד אכילס ברגל שמאל. אני צריכה לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם זה. אולי גם זה פתיר באמצעות שיפצור המדרסים....בכל מקרה ניסיתי מנוחה (כשהייתי חולה הרי לא התאמנתי בכלל) וניסיתי כדורים נוגדי דלקת...זה לא עזר, ועכשיו אני עושה תרגילים (סיבוב הקרסול, פוינט ופלקס וכו) ונראה שיש הקלה.... כמו כן נראה שזה פחות כואב בהליכה ויותר בעת האימון על האליפטיקל, אז אולי אעשה הפסקה עם האלפיטיקל לזמן מה ונראה אם זה עוזר.....