קבלת פנים חמה

אתחיל מהסוף.

חזרנו ארצה לחיבוקים אוהבים. 

אפילו סינוואר חוסל לכבודנו. 

וחיכו לנו עם ההתקפה באיראן.... אולי כדי לוודא שהטיסה שלנו לא תשתבש. בינתיים זה עוד לא קרה.

אבל לפני כן.....

בימים האחרונים שלנו בבוסטון היה לנו הרבה מאד זמן איכות עם הנכדים ועם בני וכלתי. 

היה לנו מזל שברוב ימי הביקור שלנו השמש זרחה והשמיים היו כחולים. לפעמים היה קר מאד ולפעמים נעים עד חמים מעט, אבל לא ירד גשם. פרט ליומיים האחרונים. 

אז הספקנו לקחת אותם הרבה לפארק שליד הבית, וליהנות מצבעי השלכת המרהיבים.

יצאנו איתם למוזיאון הילדים המעולה במרכז העיר. 

אפילו היה לנו קצת זמן איכות לבד עם בני וכלתי.  ביקרנו איתם במוזיאון לאומנות (FINE ARTS) וזכינו לבקר בתערוכות נהדרות של כלי נגינה, תכשיטים, האימפרסיוניסטים האהובים עלינו כל כך ואפילו תערוכה מפתיעה של סלבדור דאלי.

באחד הימים יצאנו איתם לשייט על נהר הצ'ארלס, ממש כמו תיירים, כאשר בגדה אחת העיר בוסטון ובגדה ממול קיימברידג'. לצערי עם כל מה שמתרחש שם בשנה האחרונה, לא בא לנו להסתובב שם הפעם, וההתפעלות מהבניינים של הארווארד ו-MIT שככה. 

בנוסף הספקנו קצת לצאת רק שנינו לבד לעיר פעמיים, פעם אחת לעשות קצת שופינג, לנו ובעיקר לנכדים, ובפעם אחרת סתם  סיירנו ברגל במרכז העיר ובנמל. היה קר - בעיקר כי הרוח היתה קרה - ולא שוטטנו הרבה זמן. היה מצחיק כשחיפשנו בית קפה שאיננו סטארבאקס או דנקן דונאטס, וזכרתי שאהבנו מאד את הקפה היפני ששתינו כאן לפני כמה שנים אבל T משום מה לא הצליח למצוא אותו בגוגל מאפס. לא זכרנו את השם, ואני סמכתי על T כשאמר שאינו מוצא. 

לאחר שכבר התיישבנו בבית קפה אחר - THE WELL COFFEE HOUSE - שהיה לגמרי לא רע - היה נדמה לי שזכרתי שבית הקפה היפני היה על רחוב MILK. חיפשתי וכמובן שמצאתי אותו על המפה מטרים ספורים מהיכן שישבנו. קוראים לו קפה OGAWA - ובפעם הבאה שנהיה שם כבר אזכור. 

צ'ופר מיוחד הגיע בצורת ביקור קצר של בת דודי, בעלה ובתם הגדולה - שהיו בדרכם חזרה לאורגון לאחר טיול במיין עם חברים קרובים. כיון שהם  טסו משדה התעופה של בוסטון וידעו שאנחנו שם, קבענו איתם שניפגש בשעות הספורות שנותרו להם עד הטיסה. החברים שלהם הסיעו אותם לבית של בני, כמובן ש- T הכין סעודה למופת, וההנאה היתה מושלמת. הנכדים מייד נקשרו אליהם ושיחקו איתם ושבו את ליבם.

סעודה לתפארת לכבוד ביקורם של בת דודי, בעלה והבת הגדולה

קיקה אוהבת להעיף עלי שלכת

הספקנו לצאת איתם לפארק הסמוך לבית ביום השמש האחרון - אחריו היו ימי גשם

השלכת בתפארתה. בעוד כשבוע העץ הזה כבר יהיה עירום לגמרי מעלים

בעת הליכת הבוקר T הצליח לתפוס במצלמה גם את החותרים וגם שיירת אווזים שחצתה את דרכם

עוד חוויה מיוחדת במינה היתה לנו כאשר ליווינו את בני בערב יום כיפור לבית הכנסת הרפורמי בו הוא מנגן בשבתות ובחגים. 

התנהלו שתי תפילות "כל נדרי" במקביל, האחת לקהל הרחב והשנייה - זו שבני ניגן בה - לצעירים בני 20-30. 

נדמה לי שכבר הזכרתי באחד הביקורים הקודמים את בית הכנסת הזה. הוא מאד מגוון באוכלוסיה שלו, מאד INCLUSIVE כמו שהאמריקאים אומרים, ומאד מאד רפורמי. ויש בו קהילה די קבועה ומגובשת של יהודים (חלק גיורים, חלקם יהודים מלידה) שמגיעים קבוע ומשתתפים בתפילות ופעילויות, שולחים שם את הילדים שלהם לגן ובית ספר וקיטנה, יודעים בעל פה את הניגונים ומשתתפים בשירה....אווירה מקסימה. 

התפילה מזכירה קצת כנסיות של שחורים, עם דרשה והרבה דיבורים באנגלית שמנגישים את החג או את פרשת השבוע, בנוסף לקריאת התפילה עצמה בעברית, בדרך כלל לא במלואה. 

בערב יום כיפור המקום היה מלא כמעט לגמרי, והרב היה נעים ולעיתים גם מאד מרגש. הוא התייחס כמובן לאירועי השנה האחרונה, למלחמה, לחטופים, לגילויי האנטישמיות...אבל עם הרבה מאד תקווה וסובלנות ועידוד והרגעה...כנראה מה שהקהילה היתה זקוקה לו. 

לבסוף הגיע הזמן לחזור הביתה, והפעם הכנו את הילדים כבר כמה ימים מראש, בכל יום הזכרנו שאין ברירה - סבא וסבתא עוד מעט עוזבים. אז הם לקחו את זה טוב יותר מאשר בפעם הקודמת, והבינו, ולמרות שביקשו (STAY HERE FOREVER) הם קיבלנו את המציאות כפי שהיא. 

כשהסעת ה-UBER כבר היתה בדרך, הם יצאו איתנו כולם לחכות לו.

כדי להקליל את מצב הרוח העצוב - עשינו פוזות מצחיקות בזמן שחיכינו להסעה לשדה התעופה

נהג ה-UBER היה מהגר מאוגנדה, שלא הצליח להרגע מהעובדה שאנחנו חוזרים לישראל בזמן הזה. לשווא הוא ניסה לשכנע אותנו שנישאר בארה"ב עד תום המלחמה. הוא ממש דאג לנו. זה היה נוגע ללב. 

לו עצמו יש משפחה באוגנדה, אבל לטענתו הוא לא מוכן שהילדים יצטרפו אליו עד שיהיו בוגרים, כי הוא חושש מהחינוך שהם יקבלו בארה"ב, ומעדיף שיספגו את המורשת האוגנדית בילדותם ואת החינוך המקובל שם, ורק בסוף שנות העשר'ה לחייהם הוא יביא אותם. היה מעניין. 

טיסת הלילה באל על היתה מצוינת, ושוב עמדנו על ההבדל הקיצוני בין הטיסות למזרח (כמו תאילנד) עם אל על לבין הטיסות לארה"ב. כאילו מדובר בשתי חברות שונות. מכל הבחינות. בעיקר השירות והיחס של הצוות. מוזר. 

נכנסנו לישראל דרך אשקלון, טסנו עד לים המלח, הסתובבנו וטסנו מעל לכל יהודה ושומרון ורק אז פנינו בחזרה מערבה לנתב"ג. גם בטיסה עצמו מעל לאירופה טסנו במסלול שונה לגמרי מהרגיל. ייתכן שאלה אמצעי ביטחון שהחברה נוקטת. 

כשהגענו הביתה מייד התקלחנו ונסענו לבקר במוסד השיקום אצל אבא שלי.

הוא כל כך שמח והתרגש שהגענו. היינו מאד מאד חסרים לו. והוא נראה כל כך הרבה יותר טוב ממה שזכרנו כשעזבנו. המקום הזה עושה לו טוב. הדרך עוד ארוכה לשיקום מלא - בעיקר כרגע עדיין משום מה הרגליים לא נענות לו. הוא נגמל מהחמצן, נגמל מהזונדה, אוכל את הכל בצורה של דייסה ומקבל תרגילי בליעה. הוא מקבל הרבה פיסיותרפיה ואנחנו מקווים שגם השימוש ברגליים יחזור בסופו של דבר. 

בימים הקרובים נתחיל לארגן את החדר למטפל, בהנחה שיתקבל האישור (שהגשנו כבר לפני כעשרה ימים) ובשלב כלשהו ישחררו אותו מהשיקום. בנוסף הגיע הזמן גם להחליף להם את המיטה....ואולי הפעם נקנה להם מיטה מתכווננת, כדי שיהיה יותר קל לקום ולשכב. 

עוד אבא ביקש שיתקינו מעקה בשירותים...בקיצור יש לנו מטלות. 

בעייה שאני לא יודעת איך להתגבר עליה עם אמא שלי: היא מסרבת לבוא אלינו, אל אחי, אל בתי - כשהיא לא בשיקום אצל אבא היא מתעקשת להיות לבד בבית. היא מבטיחה לנו שהיא אוכל כמו שצריך - בלי תיאבון אבל יודעת שחייבת - אבל אני דואגת לה. רק חסר שגם היא פתאום לא תרגיש טוב. אני עוד מתלבטת מה לעשות עם זה. 

בערב חג סוכות היינו מוזמנים אל בתי והמשפחה. היא וחתני הכינו ארוחה נהדרת והזמינו גם את אמא של חתני. הנכדים קיבלו אותנו בכל כך הרבה חיבוקים ונשיקות, שהיה ממש מרגש וכיף. הבאנו להם כמובן הרבה מתנות, ושרי הגדילה לעשות ועשתה לנו תצוגת אופנה של כל הבגדים שהבאנו לה. קניתי לה גם שרשרת שמאד מזכירה את השרשראות שלי.....בקיצור היא היתה בעננים. 

הערב הם באים לכאן, ונראה אם מי מהם גם יישאר לישון. כאמור - אמא סירבה שאביא אותה. ובינתיים לא התחלתי לריב איתה על זה. אני מבינה את המצוקה שלה ואת אזור הנוחות שלה להיות לבד.........אבל אני דואגת. 

ידיעה רודפת ידיעה ונפגעים לנו חיילים ואזרחים לצד ההצלחות הצבאיות. ראיתי שבשרביט החם שואלים את דעתנו על המלחמה. הלוואי והייתי יודעת מה לומר. ברור לי שהדרג המדיני פועל ללא אסטרטגיה, לפחות לא כזאת שמשרתת את המדינה ואזרחיה, בהחלט יש להם אג'נדה לגבי עצמם. ברור לי שהם לא משכילים למנף את ההצלחות המדהימות של צה"ל והמוסד והשב"כ. לא יודעת מה יהיה. 

אז נקווה לטוב? נקווה לטוב.