תאילנד - קו סאמוי - ארבעת הימים הבאים

היום השני

גשם בלילה

בוקר מאוחר....בשבע וחצי חדר כושר. בתשע ארוחת בוקר. תשע וחצי מצטרפים הילדים/נכדים.

בריכה עד הצהריים

שרי לומדת לשחות / לא לטבוע / לצלול

הם הולכים לאכול המבורגר ופיצה ואנחנו - שעדיין שבעים מארוחת הבוקר - נחים בחדר, מנשנשים בננה וקצת אגוזים. 

שוב גשם. חזק. כשהוא מסתיים לוקחת את שרי לבד לים - לתת להורים קצת לנוח ולהיות לבד

שוחות קצת במים הצלולים והחמימים ויוצרות תנין בחול.

T מצטרף ומתחיל מבול

עוברים לאחת הבריכות ומתיידדים עם משפחה צרפתית יהודית (שבשנה הבאה מתכננת עלייה לישראל).

הגשם מתגבר וכבר לא נעים ואפילו קריר. מפקידים את שרי הרועדת אצל ההורים שלה וחוזרים לחדר להתייבש ולהתחמם.

משהו שלמדתי ביום הזה: מפאת הלחות שום דבר לא באמת מתייבש כאן. לא בחוץ ואפילו לא בחדר במזגן. זו לחות שאפילו המזגן לא מונע את ההתעבות של הטיפות על המראה ומשטחים אחרים. מסקנה: כשמסתובבים בגשם חובה להכניס דברים שלא כדאי להרטיב - כמו טלפון, כרטיס מגנטי וכדומה - לשקית אטומה למים.

בערב יש הרבה התמהמהות והתלבטות גם סביב ארוחת הערב - היכן כדאי לאכול כך שלכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב - וגם לגבי הפעילות של יום המחרת.

אלה בדיוק הסיטואציות בהן T מאבד סבלנות וחוטף עצבים. הוא אוהב להחליט מהר ולבצע. בתי וחתני אלופים בהתלבטות והתמהמהות.

חתני גם אלוף בתכנון פעילויות שמושכות אותו בלי לבחון רגע אם זה משהו שמתאים לשאר המשפחה - במיוחד לשרי, שבסופו של דבר זה מה שקובע אם ניתן לעשות משהו או לא.

בתי מנגד מתנהלת בלוח זמנים משל עצמה - מאז ומתמיד - וגם אם אנחנו אומרים לה שאנחנו כבר מאד רעבים, וגם אם שרי כבר עייפה וברור שעד שנגיע ונזמין ויוגש האוכל היא כבר תהיה גמורה מכדי לאכול - זה לא ישפיע ולא יעזור והיא תשב עם הגוגל בנחת ותמשיך לחפש מסעדות.

בסוף היא התבייתה על איזו מסעדה איטלקית, שכאשר הגענו אליה היה ברור שאין לנו מה להיכנס בכלל. היא היתה ריקה לגמרי - אף פעם לא סימן טוב - ושידרה וייב של פיצרייה ברמה הכי נמוכה.

אז שוטטנו לאורך הרחוב - שיש בו מאות מסעדות ושרובן מקבלות ציון ממש גבוה בגוגל - והתיישבנו במקום שנראה סבבה והתברר כמצוין.

וכמובן ששרי לא אכלה כלום, פרט לכמה חתיכות מלפפון. 

כשיצאנו משם שוטטנו עוד קצת לאורך הרחוב, קניתי לי שני פילים קטנים לאוסף ומכנסיים קצרים

היום השלישי

נוסעים למפלי NA MUEANG

מאכילים פילים והמשפחה של בתי גם רוכבים עליהם

שוחים במפלים. המים קרים ועמוקים

משם לחוף יפהפה בשם SILVER BEACH שם גם שחינו, גם אכלנו צהריים, ורבצנו בים או על החול הרך עד לשקיעה. 

זריחה יפה מהים בבוקר שלמחרת 

ואז בתי, שרי ואני יצאנו לעיר לכמה סידורים. מסרתי כביסה (19 ש"ח סך הכל לכל הכביסה שלנו לעומת 20 ש"ח לכל פריט לו היינו מוסרים במלון!) ובתי קנתה כמה דברים בבית מרקחת (אגב, מצאנו כאן את הפלסטרים הכי טובים שהכרנו עד כה), ואז לקחנו את שרי לעשות צמות.

הילדה נדנדה בערך מהערב הראשון, כאשר הסתובבנו ברחוב והיא ראתה ששוזרים כאן צמות, שהיא רוצה והיא רוצה והיא בטוחה שהיא רוצה. והיא כעסה כי הבטיחו לה "מחר" ואז יצאנו למפלים ולחוף וזה הפך ל"מחרתיים"..... ובאמת הגענו לחנות, שהיתה גם (כמובן) מקום של מסאז'ים, והיא בחרה לה חוטים והתיישבה בהחלטיות ובנחישות ובסבלנות אין קץ.....וסבלה בשקט במשך כמעט שעתיים.

בזמן שהמתנו יחד איתה בתי עלתה לקומה למעלה לקבל סוג של פדיקור -  ("רק") טיפול בכף הרגל עצמה, בלי הציפרניים, אבל זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה.

התוצר הסופי היה מרהיב והילדה היתה מאושרת. הובטח לה שאפשר לחפוף עם זה ולשחות עם זה ושזה יחזיק שבועיים שלושה. היא כבר פינטזה איך היא תגיע עם זה לגן כאשר היא תהיה עכשיו ב"בוגרים" (זהו גם טרום חובה וחובה ביחד).....

אבל עד הערב זה הציק לה יותר מדי והיא ביקשה לפרום. מילא, לפחות הספקנו לצלם אותה ככה 😉

בשלב הזה נסעו חתני, בתי והילדים לעשות "אומגות" - ו-T ואני נשארנו והלכנו לעשות עיסוי תאילנדי מעולה. שתי בחורות קטנות אך חזקות ומיומנות בטירוף פירקו אותנו לגורמים. היה ממש מצוין. 

למחרת יצאנו כולנו לשייט בין האיים שחתני אירגן לנו. על הנייר זה נשמע נחמד מאד. קצת שייט בנוף המהמם בין האיים כולל שתי ארוחות, קצת שייט קייאקים, קצת שונרקלים, קצת לגונות יפות.......

בפועל זה היה יום די סיוט.

הסירה בה שטנו (בכל פעם מעל לשעתיים) היתה הדבר הכי לא נוח שיש. האוכל שהם סיפקו היה די תחתיות. הקייאקים היו בסדר אבל שרי נכנסה לאחת מהתקפות הבכי שלה, והשייט של בתי וחתני יחד איתה הפך לסיוט. שני הבנים רבו ביניהם כל הזמן על הקייאק שלהם, ו-T ואני דווקא היינו סבבה על הקייאק שלנו אבל היה חם נורא ואת רוב האנרגיה שלנו בזבזנו בלהתיז זה על זו כדי להתקרר קצת, וחזרנו לחוף ראשונים.

על החוף לא ממש היה איפה לשבת ולא היה צל בכלל, אז רבצנו במים רוב הזמן. הצוות סיפקו מסיכות ושונרקלים אבל לא ניתן היה לראות שום דבר במים, כי הראות היתה אפסית וממילא לא היו שם שוניות אלמוגים או שום דבר דומה. 

על הרציף הצף הזה הצלחתי גם למעוד וליפול ולשפשף היטב את הברכיים 🙈

ובזמן שחיכינו שסירת מנוע קטנה תחזיר אותנו לסירה, תפסתי תנומה קלה על החוף. 

אחרי שייט נוסף נחתנו על חוף שבו טיול של עשר דקות הוביל ללאגונה קטנה ולא מרשימה. בקיצור - יום ארוך מאד ומיותר לחלוטין.

כולנו היינו מותשים וקצת מבואסים, ושרי נרדמה על הסירה ולא התעוררה עוד בעצם עד הבוקר. 

בתי נשארה איתה בחדר בזמן שחתני והבנים ו-T ואנחנו יצאנו העירה לחפש מסעדה לארוחת ערב, ולהביא להן take away לחדר.

כאן המקום לציין שבסביבת המלון שלנו יש המון מסעדות מצוינות, ובאמת יש מבחר ואפשר כל יום לאכול במקום אחר. יש אוכל תאילנדי ויש גם הודי ואיטלקי (בערך) ואמריקאי, ויש הרבה מאד מסעדות כשרות כי אנחנו ממש ממש קרובים לבית חב"ד. 

מסעדת ההמבורגרים שהבנים מאד התלהבו ממנה יום קודם היתה סגורה ביום רביעי, ולכן חיפשנו משהו אחר שיתאים להם.

מסעדה אחת שהיתה קרובה למלון נראתה בסדר, אבל עמד לידה טנדר שהרעים פרסומת לעוד קרב של אגרוף תאילנדי שעמד להתקיים באותו ערב והרעש היה בלתי נסבל, לא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים לאכול ככה ארוחת ערב.

אז נדדנו לרחובות שטרם סיירנו בהם, ומפה לשם מצאנו מסעדה איטלקית עם ביקורות מעולות בגוגל.

בדיעבד הבנו שכל הביקורות האלה היו כנראה של ישראלים ויהודים שחיפשו אוכל גלאט כשר! 

זו היתה מסעדה "איטלקית" חלבית כשרה למהדרין בשם "פומודורו", ולמרות שהבנים אכלו פסטה ונהנו מאד, אנחנו המבוגרים פחות התלהבנו. T ואני אכלנו פולנטה, שהיתה לא רעה, אבל את הניוקי (הקנוי מהסופר!) שקבלתי למנה עיקרית החזרתי. את ה"ריזוטו" מאורז רגיל שחתני הזמין הוא סיים כי היה רעב, ו-T לא טרח אפילו להזמין מנה עיקרית. 

יצאנו משם מהר, חתני רץ לקנות לבתי מרק תאילנדי במסעדה טובה (MALEE) הקרובה למלון ואנחנו המשכנו עם הנכדים להסתובב בעיר ליד אגם נחמד, קנינו לחכמוד חולצה שמצאה חן בעיניו, וקנינו להם קרפים לקינוח. 

התחיל גשם והתחלנו לחזור למלון, בדרך קנינו לעצמנו BANANA ROTI טעים (שהתאילנדים כמובן מבטאים כ-LOTI) וחזרנו לישון. 

למחרת הכרזנו שאנחנו לא נוסעים לשום מקום. 

רבצנו לנו ליד הבריכה, שחינו, אכלנו, קראנו, שיחקנו, ירדנו קצת לחוף הים..... היה יום סטאלבט לחלוטין. 

בערב שרי לא הרגישה טוב ובתי וחתני נשארו בחדר כדי להרדים אותה מוקדם. 

יצאנו T ואני עם חכמוד ונשמותק לשוק הלילה הגדול, הסתובבנו בין הדוכנים, קנינו לחכמוד כובע של MONSTER ולנשמותק משקפי שמש מצחיקים, ונשנשנו כל מיני מאכלים מעניינים.

אחר כך עברנו לקניון של CHAWENG, אבל לא היה שם שום דבר מעניין.

משם התחלנו לחזור למלון, כאשר בדרך שוב עצרנו במסעדת הקרפים (הפעם רק חכמוד אכל קרפ ונשמותק העדיף גלידה) וכך סיימנו את היום הרגוע הזה. 

הבייבי סיטרית של החתולים עובדת יותר קשה מהרגיל, כאשר זיגמונד עדיין משלשל לפעמים, והיא מנקה אחריו, והוא גם שבר איכשהו את הקערה הלבנה שאהב לשבת בתוכה, אז גם את השברים היא היתה צריכה לנקות. 

מקווה שהיא תחזיק מעמד, ושבאמת נחזור הביתה בזמן. 

בחדשות מהארץ אנחנו מבינים שהמתח בשיאו ואולי זה העונש הכי מוצלח שיכלו האיראנים להפיל עלינו. ההמתנה המתוחה הזאת, מורטת העצבים. 

ואולי משהו באמת נורא עומד לקרות. לא פשוט. 

אני מקפידה להתעדכן רק במה שבאמת קורה בארץ ובעולם, ולא מקשיבה בכלל לכל הפרשנים והמומחים מטעם עצמם שמדברים בביטחון רב בלי באמת לדעת שום דבר. 

נקווה לטוב