בששי בערב נסענו לכפר סבא להופעה נהדרת ומרגשת של אדיר מילר.
צחקנו על עצמנו שהשעה בה החלה ההופעה היא השעה שאנחנו בדרך כלל כבר עולים למיטה. יותר מזה, לאחר הליכת הערב התקלחנו ושנינו כמעט לבשנו פיג'מות מתוך הרגל...עד שנזכרנו שבעצם יוצאים להופעה.
גם במופע הוא צחק קצת בחביבות על הקשישים מבינינו, בעיקר על הזוגות שחיים יחד כבר הרבה שנים. הוא צחק גם על בני ה-18 שהראש שלהם זמנית לא באמת מתפקד. כרגיל הוא צחק על כולם.
אבל בו בזמן הוא גם ריגש. היה איתנו ביחד. בעצב ובייאוש. פתאום קלטתי כמה זה שונה לראות הופעה של מישהו שהוא "משלנו", שמרגיש מה שאנחנו מרגישים וגם כשהוא צוחק, יש הבנה והזדהות ובעיקר התחשבות במה שעובר עלינו.
כהרגלו הוא ניהל דו שיח עם אנשים מהשורות הראשונות (יש אנשים שקונים כרטיסים לשורות האלה בכוונה) וזו בעצם החוזקה שלו, היתרון שלו (בעינינו) על פני סטאנדאפיסטים שבעיקר מגיעים עם חומר מוכן מראש. הוא מאלתר על המקום ויש לו הברקות.
היה קטע מרגש במיוחד כאשר פתאום באמצע ההופעה זוג אחד קם והתחיל ללכת. כשדבר כזה קורה אדיר אף פעם לא מתעלם ומייד פנה אליהם ושאל מה קרה, למה הולכים, עשה את עצמו קצת נעלב.....ואז הם סיפרו לו שקיבלו כרגע הודעה מהבן שלהם שהוא יוצא מעזה.
כל הקהל פרץ במחיאות כפיים, וראיתי שאדיר מאד התרגש. הוא ביקש מהם לצלם אותו בוידאו והקליט לחייל ברכה, וגם עשה סלפי עם הוריו....היה מאד מרגש.
מה עוד?
מבצע ניקוי המרתף ומסירת / מכירת הפריטים הוכתר בהצלחה. עד ליום ששי בערב כמעט כל הדברים נלקחו, ועוד כמה פריטים נמסרו בימים הבאים. נותרו בעצם שניים או שלושה פריטים למכירה. אני מניחה שבהזדמנות נמכור גם אותם.
בשבת היינו מוזמנים לדירה של אחיינית2 והחבר שלה לבראנץ'. הם מאד התרגשו לארח אותנו והכינו מטעמים (פחות לטעמנו, בעיקר פשטידות ובצקים...המון בצקים). היה ממש כיף לראות איך הם חיים ביחד ומתחילים את חייהם המשותפים. הבאנו איתנו את הורי וכמובן גם אחי וגיסתי היו, וגם אחיינית1 עם בעלה והתינוקת המתוקה.
נהנינו מאד, אבל אחר כך T חטף כאב בטן מהגיהנום, וזה ביטל את שאר התכניות שלנו למוצ"ש. לא יצאנו להליכת ערב (וגם היה מאד חם), ולא נסענו להפגנה.
לפנות ערב קיימנו שיחת טלפון עם בת דודתי לקראת הנסיעה והטיול המשותף באורגון. היא סיפרה, בין היתר, שגם בתה הצעירה של בת דודתי (זו שביקרה אצלנו בקיץ לפני שנתיים אחרי שסיימה "תגלית") מצטרפת אלינו לחצי הראשון של הטיול שלנו ביחד. מאד שמחנו לשמוע.
גם בשני וגם בשלישי ביקרנו אצל בתי והנכדים. רצינו כמה שיותר זמן איכות ביחד לפני שניפרד לכמה שבועות. בשלישי הם גם הזמינו אותנו לארוחת ערב. היה ממש טוב, ובאמת כבר התחלתי להתגעגע...למרות שעוד לא נסענו.
עכשיו מתארגנים לקראת הטיסה ובמקביל מנהלים כל מיני ביורוקרטיות של הרגע האחרון...אין רגע דל.
עם החדשות יותר ויותר קשה לי להתמודד, באמת שנמאס לי כבר לומר שאנחנו הולכים מדחי אל דחי בכל יום שעובר אבל מה לעשות? זה נכון. גם מבפנים וגם מבחוץ.
כולם אומרים לנו לנסוע ולהתנתק קצת אבל אני מכירה את עצמנו - אין מצב שבו אנחנו מתנתקים לגמרי. נראה איך יהיה לנו ומה יתרחש כאן בינתיים.
אמן שתהיה טיסה הפעם, שתעבור בשלום ואולי אפילו שתעבור בנעימים, אבל אולי זה יותר מדי לבקש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה