כן, אנחנו בארץ. בפסח הזה בסוף לא נטוס לשום מקום.
אבל אני מקדימה את עצמי.
אחרי שהטיסה שלנו ליום ראשון נדחתה בגלל מתקפת הטילים האיראנית על ישראל חזרנו לסוג של שיגרה.
בשני ביקרנו אצל בתי ובילינו זמן איכות איתה ועם הנכדים. ממש הצלחתי הפעם לשבת קצת עם כל אחד מהנכדים בנפרד, כולל ליווי של שרי כשעשתה אמבטיה ותוך כדי רחצה שיחקנו ב"היפה והחיה" ובכל פעם הייתי או המכשפה או החיה/נסיך...
למחרת נשמותק וחכמוד ביקשו לבוא לישון אצלנו. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שחכמוד בא לישון אצלנו מאז השבעה באוקטובר (אבל אני לא סגורה על זה). היה כל כך נחמד לבלות איתם, פשוט נחת צרופה. בערב T הכין להם ארוחת ערב של טוסט גבינה עם סלט, וצפינו יחד בסרט אמריקאי מרגש בשם "דוג טריפ" על כלבת "עוקץ" וחייל משוחרר - שניהם עם פוסט טראומה קשה - והתהליך שהם עוברים ביחד. המתוקים האלה צפו בסרט באנגלית שהיו לו רק כתוביות באנגלית (זה באמאזון פריים) והבינו הכל. אלופים.
הם ישנו כרגיל אצלנו בחדר במיטות שלהם כמו תמיד, ובבוקר כל אחד מהם קיבל ערימה של ואפלים בלגיים (נשמותק) וקרפים (חכמוד), ואז שיחקנו טאקי וטריוויה ופשוט צחקנו המון. בצהריים החלטנו לקחת אותם למסעדה לפני שהחזרנו אותם הביתה, וכאשר T שאל אם הם רוצים מסעדת שניצלים או המבורגר חכמוד ענה "איטלקי".
אז קפצנו לג'ויה ברעננה (לאחר שהג'ויה בהרצליה היתה כל כך מוצלחת בחגיגת בר המצווה של חכמוד). גם הפעם נהנינו מאד מהאוכל ומהשירות, פרט לרגע שבו הם החליטו להזמין קינוחים - שאז הרושם גם מהשירות וגם מהמטבח התקלקל לחלוטין. גם לקח למנות המון זמן להגיע, וגם אף אחת מהן לא היתה טעימה. לא נורא. את שאריות המנות העיקריות של כולנו הם לקחו הביתה וכך גם חתני ובתי נהנו.
יום לפני הטיסה המיועדת קבלנו הודעה שניתן לבצע צ'ק אין און ליין ...אבל את עשינו גם בפעם הקודמת ובכל זאת הטיסה בוטלה אז, כך שידענו שזה לא מבטיח דבר.
חששנו מתגובת הנגד של ישראל באיראן, אבל לא צפינו את סערת הפתע מוזרה בדובאי (תחנת הביניים שלנו), את ההצפות בשדה התעופה של דובאי, ובעיקר את הקריסה הטוטאלית שלהם ואובדן התיפקוד והעשתונות.
אין לי טענות לכך שהיו תקלות ועיכובים בגלל שהעיר ושדה התעופה הוצפו במים באירוע שהם לא היו ערוכים לו כלל ולא ידעו כיצד להתמודד איתו. יש לי טענות לגבי האופן שבו החברה (לא) תיקשרה איתנו לגבי זה.
רק חצי שעה לפני שהיינו אמורים להגיע לשדה התעופה (כלומר - כשכבר היינו בדרך) קיבלנו את ההודעה הראשונה על עיכוב של שעתיים בטיסה. כשהגענו לשדה התברר שהם אפילו לא מבצעים צ'ק אין, כלומר לא מקבלים את המזוודות שלנו ולא מנפקים כרטיס עלייה למטוס.
לאחר שעתיים המתנה מלאת סבלנות בשדה (והתנהגות מופתית של הילדים) קבלנו עוד הודעה על עוד עיכוב של שעתיים. בכל פעם מישהו מאיתנו הלך לדלפק כדי לבדוק מה המצב, ובאיזשהו שלב התברר שמהבוקר אף טיסה לדובאי לא יצאה בכלל, ויש אנשים שמחכים כבר מעל ל-12 שעות, חלקם כבר עברו את תהליך הצ'ק אין ומחכים באזור הדיוטי פרי. דיילות הקרקע לא ידעו מה לומר לנו.
התחלנו להתעדכן מלוח הטיסות של חברת התעופה בדובאי, וראינו שכל הטיסות לארץ מהבוקר נמצאות במצב עיכוב ואחת אפילו בוטלה. הבנו את הרמז והחלטנו לנסוע הביתה ולחכות שם לעדכונים נוספים.
זה היה לילה לבן מן הסתם, ואף עדכון לא הגיע. חברת התעופה הפסיקה לתקשר ולשלוח הודעות. בצר לנו המשכנו להתעדכן מאתר חברת התעופה, שם ראינו כיצד בזו אחר זו הטיסות המעוכבות מתחילות להמריא ולנחות בארץ, ועשינו חישובים איזו מהן אמורה בסופו של דבר להיות הטיסה שלנו. האתר של נתב"ג עצמו התעדכן באיחור רב כל הזמן ופיגר אחר העדכונים באתר חברת התעופה. כשראינו באתר החברה שהמטוס (לכאורה) "שלנו" המריא לכיוון ישראל, יצאנו לשדה. זה היה כבר אחר הצהריים (היינו אמורים לטוס יום קודם בשמונה בערב, וכרגע האתר הראה שעת טיסה מתוכננת של חמש אחר הצהריים).
לאחר שיום קודם שילמנו על מוניות הלוך ושוב, החלטנו הפעם להגיע לשדה עם הרכבים שלנו. עשינו חשבון שגם אם הטיסה כן תצא לפועל, התשלום הכולל על החניה יהיה די דומה לתשלום על המוניות (במיוחד של בתי וחתני, שנזקקו למונית גדולה שתכיל את שלושת הילדים וכל המזוודות).
כשהגענו לשדה נעמדנו בתור הארוך לדלפק הצ'ק אין (אגב נאמר לנו שאין צורך לעבור שוב את הבידוק הבטחוני, לכאורה שהינו בשדה מאז יום האתמול). אחרי כשעה, כשכמעט הגיע תורנו - וראינו שמבין הנוסעים שעמדו לפנינו כמעט אף אחד לא מסר מזוודה או יצא עם כרטיסי עלייה למטוס ביד - נאמר לנו שכל מי שהיעד הסופי שלו איננו דובאי אלא טיסות המשך, צריכים לעבור לתור אחר.
בתור האחר לא היה שום שלט כמובן. חיכינו בסבלנות. שוב חיכינו כשעה ואז דיילת קרקע אחת נעמדה על הדלפק וצעקה לכל התור שעכשיו קיבלה הודעה מחברת התעופה שכל מי שיש לו טיסת המשך מדובאי לא יוכל לעלות על הטיסה הזאת. אין להם כל אפשרות לשבץ אותנו בטיסות המשך (את המקורית שלנו כמובן שפספסנו, למרות שגם היא יצאה מדובאי לבנגקוק באיחור ניכר) והאופציה היחידה העומדת בפנינו היא להתקשר לחברת התעופה, לבטל את כרטיסי הטיסה ולמצוא לעצמנו פתרונות חלופיים. כל זה בעל פה כמובן ואין לנו שום אסמכתא על כך בכתב. זו היתה סיטואציה קפקאית מושלמת. כמובן שהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג את חברת התעופה. הם הפסיקו לתפקד.
עייפים ודי מושפלים הלכנו לשבת (שוב, כמו יום קודם) מאחורה ליד בתי הקפה. חילקנו בינינו תפקידים - בתי ו-T חיפשו יעדים חלופיים אפשריים, אני ניסיתי להתקשר לחברת התעופה וחתני טיפל בילדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה