בסופו של דבר שום דבר לא התקיים השבוע כפי שתוכנן.
זה התחיל מהאורתופד הפרטי שהזמנתי עבור אבא.
הוא היה מאד נחמד (גם בטלפון וגם כאשר הגיע בפועל) ומאד זהיר ויסודי, וביקש קודם כל את רשימת התרופות שאבא שלי לוקח, מה שהוביל לכך שהוא אמר שאין אפשרות להזריק לאבא דיפרוספן (שזה מה שהוא בדרך כלל מזריק) אבל יש חומר אחר (הומיאופטי) שהוא עובד איתו.
היינו סקפטיים אבל בשלב זה היינו מוכנים לנסות כל דבר.
גם בקביעת מועד הביקור היו עניינים, כי אמא לא היתה מוכנה לקבוע ליום רביעי - לדבריה כי ביום רביעי עושים לאבא את העירוי השבועי של הפוסיד, והיא חששה שזה יתנגש. אז קבענו לחמישי בבוקר.
ואז ברביעי בבוקר אבא התלונן שחבל שלא קבענו לרביעי כי הוא סובל כאבים. אז הקדמנו אותו לרביעי באחת עשרה. הוא הגיע, בדק אותו בדיקה יסודית, קבע שהמצב הרבה פחות נורא ממה שחשש, והזריק את החומר ההומיאופטי (תוצרת GUNA).
הוא גם המליץ על מריחת ספריי ג'ל מקומי בשם SWISS RELIEF, אמר שלדעתו פיזיותרפיה מאד תעזור, וגם המליץ להתחיל להשתמש בהליכון, כזה שגם ניתן לשבת לנוח עליו.
ברור שמייד נסענו ל"יד שרה" להביא הליכון, ולבית מרקחת להביא את הספריי....
אבל לצערנו לא חלה שום הטבה בכאבים. ביקשתי מאבא שיפנה אל הרופא וידווח לו, והוא ענה שזה לוקח כ-48 שעות אבל....גם אחרי הזמן הזה לא חלה שום הטבה.
האח שביצע את עירוי הפוסיד הציע לאבא שלי לבקש קנביס רפואי....אולי זה ייקל עליו. בינתיים הוא גילה שכאשר הוא שוכב במיטה לא כואב לו כלום, אז הוא בילה את היומיים האחרונים בשכיבה. די מדכא.
א פרו פו כאבים, בעקבות שיעור היוגה נדלקה לי שוב הכתף השמאלית, כנראה בכל זאת עשיתי משהו שלא הייתי צריכה - אני חייבת לומר לה בשיעור הבא להיזהר עם זה. אני סובלת כבר כמה ימים.
ואז נודע לנו שחתני חיובי לקורונה. גם הוא וגם נשמותק התחילו להרגיש לא טוב בסוף השבוע הקודם, כאשר חכמוד כבר החלים מדלקת הגרון שלו (שהיתה חיידקית והאנטיביוטיקה שהוא קיבל עזרה לו מייד). אבל לא נראה לפי התסמינים שהם נדבקו מחכמוד, ולכן עשו בדיקה. נשמותק דווקא יצא שלילי, אבל השתעל ממש כמו ש-T השתעל כשהיה חולה בקורונה (וגם אחרי). יצאנו מתוך הנחה שגם הוא נדבק, אבל כנראה העומס הנגיפי היה נמוך מדי בשביל הבדיקה. ברביעי גם שרי קיבלה חום ולא הרגישה טוב, ואז הבנו שאין טעם לקיים ארוחה רב משפחתית גם עם המשפחה של אחי, כי אין מצב שחושפים אותם לנגיף.
T ואני אמורים להיות "מחוסנים" טבעי כי חלינו לפני כמה שבועות, כמובן שזה בערבון מוגבל - לאו דווקא אותו ואריאנט בדיוק וכו וכו.
בכל מקרה עם אבא במיטה, אין מצב שהוא יכול היה להגיע אלינו לארוחה.
אז דחיתי.
אבל אז החלטנו שאם כל בני המשפחה של בתי ירגישו כבר מספיק טוב הם כן יוכלו להגיע אלינו, לבד. או שנבוא אנחנו אליהם.
אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי - אבל במהדורה מוקטנת (וגם ככה כמובן שלחתי איתם הביתה את מה שנשאר). יצאה מאד מוצלחת.
הם הגיעו והיה ממש טוב להיות ביחד.
שרי ציירה לי ציור מתוק של "חתול חד קרן" וכל אחד מהבנים כתב לי ברכה מהלב. נשמותק הסכים שאקריא את הברכה שלו בקול ואילו חכמוד ביקש שאקרא בלב. מתוקים שלי.
ונשמותק נשאר לישון אצלנו, והיה מתוק כתמיד.
והלילה שלושת הבנים - חתני, חכמוד ונשמותק - טסים לסקי בצרפת. מקווה שירגישו טוב ומקווה שיהיה להם הכי כיף בעולם.
בינתיים שמעתי מגיסתי ששתי האחייניות (כל אחת בביתה היא) חטפו איזה וירוס הקאות - אז גם מהבחינה הזאת טוב שלא נפגשנו. בקיצור - זה הארוחה הרב משפחתית כנראה לא נועדה לקרות עכשיו.
עוד דבר שלא נועד משום מה לקרות היום הוא הפעילות הגופנית שלנו. לא היה רגע אחד של הפוגה מהגשם ולא הצלחנו לצאת להליכה, לא בבוקר ולא אחר הצהריים ולא עכשיו. פשוט לא.
מילא, יום אחד זה לא נורא. ומחר על הבוקר נלך (או נסע) לחדר הכושר.
ומסביב המצב הולך מדחי אל דחי ואני כבר לא מרשה לאף אחד לדבר איתי על זה - כי די. גדשתי את הסאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה