שיגרה הזויה

שיגרה הזויה, מציאות הזויה.

בין החדשות ברדיו, ברשת או בטלוויזיה אני מנסה לקיים גם סוג של שיגרה. 

התעמלות פעמיים ביום (חדר כושר או הליכה בבוקר, הליכה נוספת בערב). מטלות הבית. מידי פעם מצליחה לצפות בפרק בסידרה. לעיתים אף מצליחה לקרוא קצת בספר שלי. קוראים לו "THE LOST BOOKSHOP" מאת Evie Woods. ו-T עובד קצת בגינה. 

בין לבין אני חווה פרצי בכי, במיוחד כשאני שומעת סיפור אישי - זוועה או גבורה או שניהם. 

בין לבין אני חווה גם פרצי זעם, במיוחד כששוב מתגלה אפסיותה ואוזלת ידה של הממשלה, של המדינה. בכל הדרגים. 

חוששת מאד ממה שעוד עתיד לבוא. 

היום היינו אמורים לטוס אל בני בבוסטון. במקום זאת ביידן מגיע אלינו. הצליחו כמובן לקלקל גם לו את הביקור. גם בזה אנחנו אפסים. הסברה. שמירת דעת הקהל לטובתנו. 

את משפחתה של בתי ארחנו כאן בשבת בצהריים. היה טוב להיות ביחד והיה טעים כמובן. T בישל קצת מאכלים הונגריים שהוא תכנן במקור להכין לבני הדודים שלו מצד אמו, שהיו אמורים להתארח אצלנו בשבוע שעבר - אירוע שבוטל כמובן לאור המלחמה. 

הורי לא הגיעו. אז קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים והבנו שמצבו של אבא ממש לא טוב. הוא היה נפוח לגמרי, שכב במיטה, חסר כוחות וקצר נשימה. רצינו לקחת אותו מייד למיון אבל הוא התעקש לחכות למחרת היום, לשיחה שהיתה מתוכננת לו עם הקרדיולוג ולבדיקה של הרופאה באחוזה. התלבטנו אבל ויתרנו לו, ולמחרת כמובן שהזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו למיון. התברר שכל הגוף מלא נוזלים - ובבית החולים פסקו שזה משום שהוא הפסיק לקחת את התרופה המשתנת שרשמו לו.

התברר שהוא נהג לקחת אותה באופן ספורדי רק כאשר ראה שיש לו בצקת ברגליים. לאחרונה לא הירבה לעמוד או להתהלך, אז הנוזלים הצטברו בבטן ובפנים....אוף. לא היה לו מושג. בבית החולים הדגישו לו שאי אפשר לקחת "מידי פעם". מקסימום אפשר להוריד את המינון. אוף. אוף. אוף. 

הם אשפזו אותו להשגחה, ועל הדרך הוסיפו עוד שתי תרופות קרדיולוגיות - ואתמול עוד תרופה כי רמת המלחים בדם ירדה מאד - ומנטרים ובודקים אותו באמת ביסודיות - אין מילים. כל הכבוד לצוות הזה. נראה שהוא בידיים טובות. 

בשני בבוקר חתני הביא אלינו את הנכדים, והם היו אצלנו עד שלוש וחצי אחר הצהריים. הגדולים היו בעיקר ב"זום". היתה דרמה קטנה כשסוללת המחשב של נשמותק התרוקנה והתברר שהוא שכח את המטען בבית. לקח זמן אבל חיברתי אותו בחזרה לשיעור על המחשב שלי. 

אני הייתי צמודה אל שרי - פרט להפסקות קצרות (כדי להתקלח, ללכת לשירותים, לעזור לנשמותק) בהן T תפס פיקוד. הקטנה הזאת מתוקה ואוהבת וחכמה, אבל אחרי כמה שעות איתה אנחנו מרוקנים לגמרי מאנרגיה. 

עשיתי איתה כמה פעילויות שהגננת שלה שלחה בוואטסאפ, ויצאתי איתה לחצר, ולגן שעשועים, והיא ציירה, ובנתה בלגו...העברנו ככה בנעימים את כל הבוקר. הצלחנו (בקושי) לעלות לנוח קצת אחרי ארוחת צהריים, והאחים שלה (שכבר סיימו ללמוד) ישבו איתה לצפות בטלוויזיה. מתוקים כאלה. 

אני נסעתי לבקר אצל אבא בבית חולים אחרי כן, ו-T יצא לטיפול דיקור נוסף. נראה שהטיפולים האלה - הדיקור והסובדה - עוזרים קצת עם בעיות העיכול, הבחילות, כאבי הבטן. הלוואי שזה באמת נכון. ב'סובדה' הוא קיבל גם תרגילים ועיסויים עצמיים לעשות בבית. לא יודעת אם הטיפולים גם עוזרים נגד ההתקפים, כי בינתיים לא היה לו התקף אבל קרה כבר שהיו שבועות ללא התקף. שוב הלוואי. 

והיה גם קטע מדאיג (אבל בדיעבד מצחיק) עם 'מיינקוני'. בבוקר שבו הנכדים היו אמורים להגיע הוא היה מפוחד מאד. נצמד אלינו במיטה (בדיעבד - איכס), הסתתר מתחת לשולחן, לא אכל. בעיקר לא אכל, זה מה שהדאיג אותנו במיוחד. ברגיל החתול הזה אוכל שלוש פעמים ביום ומנסה גם לגנוב מהחתולה ל' את האוכל שלה. 

חשבנו שהוא אולי נבהל מהיירוטים שהוא שומע - למרות באזור שלנו בקושי שומעים את זה - כי השמיעה שלו כל כך טובה. לא הבנו מה קורה. היינו עסוקים עם הנכדים - הכנת ארוחת בוקר, ואז צהריים, וכל הזמן שרי שרי שרי אז לא הצקנו לו כמה שעות, אבל כשעלינו לנוח T פתאום שם לב שדבוק לחתלתול משהו על הפרווה מאחור, ושהוא מסתובב כל הזמן מנסה לתפוס את זה ללא הצלחה.

התברר שחתיכת חרא (סליחה, כן?) יבשה נדבקה לו, ו"רדפה אחריו" כל היום, וזה הכניס אותו לחרדות. ברגע ש-T ניקה לו את זה הוא נרגע בהדרגה, ובהמשך חזר לעצמו לגמרי. מי היה מאמין? 

בחדר הכושר פגשתי בחור צעיר שניצל מהמסיבה בדרום. הוא איבד כמה מחבריו, ועבר מאז ימים קשים. שמחתי שיצא משם בשלום, שמחתי שהצליח להביא את עצמו לחדר הכושר. 

T התנדב בכמה קבוצות, ובאחת מהן חזרו אליו - לעשות הסעות למי שצריך - חיילים, משפחות. הוא גם השתתף בלוויות כאן ביישוב, של אנשים שלא הכיר. 

בכל מקרה, אלה ימים לא פשוטים. מאחלת לכולנו שיהיה כוח ואורך רוח להתמודד עם כל מה שעוד יקרה. בתקווה לימים טובים יותר.