בשבת נסענו אל בתי וחתני לחגוג לו יום הולדת, וכל המשפחה שלו היתה שם.
כל המשפחה של חתני (פחות אבא שלו, שכמעט לא בתמונה) זו אמא שלו ושתי אחיותיו על משפחותיהם. הגדולה עם ארבע ילדים, שניים מהם תאומים בין חמש. הקטנה עם שלושה ילדים, הקטן בן כחצי שנה. זו משפחה חמודה ועליזה אבל הם כולם שם כמעט כמו על סטרואידים. היפר היפר היפר אקטיביות - ורעש ובלגן ועניינים. ממש מוזר שחתני לא יצא כזה. ולא רק שהוא לא כזה, זה גם מפריע לו. לכן הוא די ממעיט במפגשים רב משפחתיים שכאלה. בעצם גם האחות הקטנה לא כזאת אבל הבת האמצעית שלה....וואו, קרציה (סליחה, כן? מאד לא פדגוגי מצידי). כל הילדים מתוקים אבל האנרגיות שלהם כל כך לא מתאימות לאנרגיות של הנכדים שלי.
הגדולים ניסו לארח את בני הדודים שלהם בשעות הראשונות אבל התייאשו מהם מאד ופרשו כל אחד לעיסוקיו, ושרי כל פעם באה במצוקה גדולה לבתי ואמרה לה "בואי תראי מה הם עושים בחדר שלי!". T בעיקר סבל מהרעש, ההמולה, וההצקה של הילדים אלה לאלה. זה ממש לא בשבילו. גם לא בשבילי אבל הרגשתי שאני "מהצד" ויכולתי לנתק את עצמי מכל ההתרחשות ולשוחח בנחת עם מי שהיה לידי. האמת, כל הכבוד לאמא של חתני שברגיל מטפלת בחלק ניכר מהילדים האלה. אמנם זה גם מי שהיא, אבל היא בגילנו ולא לגמרי בריאה. לא פשוט.
במקום להיסחף בהשתוללות של בני הדודים שלה, שרי באה למטבח ועזרה לבתי לקשט את עוגת יום ההולדת, ואז כשהתעניינתי במה שהיא עושה לקחה אותי להשוויץ במעשה ידיה. מתוקונת.
משם נסענו לקפלן, כשהפעם הנאומים היו כולם של נשים, וכולם ריגשו אותי ברמה שאף נאום באף הפגנה עד היום לא הצליחו לעשות. זה לא שהתמלאתי פתאום תקווה או אופטימיות. אבל היה טוב. בחדשות אחר כך אמרו שהיה תגבור של המשטרה לאור הפיגוע שהיה לפני כן בתל אביב אבל חייבת לומר שלא ראיתי שום תגבור או שום היערכות מיוחדת.
בראשון נפגשתי עם 'מחברת' בבוקר. אני אוהבת את המפגשים שלנו ובעיקר אני שמחה שאנחנו מצליחות להיפגש ולשוחח וליהנות ביחד למרות שהדעות שלנו שונות בהרבה תחומים זו מזו (בטח בפוליטיקה) והחיים שלנו תפסו כיוונים שונים זו מזו. בעיקר אני חושבת שיש הרבה פתיחות ויש הרבה הקשבה ופרגון ותמיכה - וכנראה יש גם דברים שאנחנו מקפידות לא לשפוט זו את זו. הלוואי וכולם היו מתנהלים ככה.
אחר הצהריים קבענו עם נשמותק וחכמוד שניקח אותם סוף סוף לקולנוע - הם רצו לראות את הסרט החדש של "אינדיאנה ג'ונס" עוד מתחילת החופש הגדול, והם לא התאכזבו. שמחתי שהם ראו אצלנו בבית שניים מסרטיו הישנים, כדי להיות בעניינים לגבי מיהו ומה קורה בעלילה בכלל.
תוך כדי ארוחת ערב צפינו בבית בעוד סרט - "פארק היורה" הראשון (שגם הם כבר ראו בעבר) ולמחרת בבוקר בזמן שנשמותק עוד ישן, חכמוד צפה ב"עולם היורה" תוך כדי ארוחת הבוקר. בצהריים כש-T ואני עלינו לשנ"צ הם צפו ב"מלתעות" הראשון המקורי - וכך יצא להם לצפות בהרבה מאד "קלאסיקות" ביומיים האלה. מעניין ש"מלתעות" הפחיד את חכמוד הרבה יותר מאשר סרטי היורה השונים. אולי כי זה היה לכאורה מציאותי יותר.
הם לא הכירו כמעט את סרטי סטיבן שפילברג (למרות שכן ראו את אי.טי כמה פעמים) אז נראה לי שזה יהיה ה"פרוייקט" הבא שלי, להכיר להם עוד סרטים שלו.
אחרי שגם נשמותק התעורר ואכל (T הכין ערימה גדולה של פנקייקים, אולי כדי לפצות על המחסור בהם במלון בשבוע שעבר) יצאנו לבריכה ביישוב הסמוך.
השניים האלה כמעט לא יצאו מהמים, כאשר T ואני מצטרפים אליהם מידי פעם או יושבים בצל מידי פעם. למרות ערימת הפנקייקים הם כמובן אכלו ארטיקים, ובסביבות שתיים עשרה כבר שאלו אם אפשר ללכת למסעדה בארוחת צהריים. בהחלט מתבגרים.........לא מפסיקים לטחון. 🤣
שמתי לב שכאשר הם היו לבד במים הם הסתדרו מצוין ולא היו ויכוחים או ירידות (בעיקר של חכמוד על נשמותק), וכיון שאפשר הרי לדבר איתם על הכל, שאלתי אותם אם ייתכן שכאשר הם לבד הם ממש אחלה ביחד, והירידות והמריבות קורות בעיקר כאשר יש לידם מבוגר. הם מייד אישרו שזה נכון וחכמוד אמר במבוכה שאין לו מושג למה זה. אז שאלתי אם כדאי שאשאיר אותם לבד והם הפצירו בי להישאר איתם, והתאמצו להיות נחמדים זה לזה כל הזמן. מתוקים כאלה. חכמים כאלה. איזו מודעות עצמית.
כשהיינו בים המלח ולקחנו אותם לצהריים מחוץ למלון זכרתי שנשמותק רצה המבורגר וחכמוד רצה פיצה ובסוף לקחנו אותם לפיצה (לא היה שם מבחר גדול ממילא). לכן הפעם הצעתי שנלך לאכול המבורגר, ואז התברר שגם חכמוד רוצה, אז לא היו ויכוחים. T נזכר ששמע על מסעדת המבורגרים טובה בתחנת דלק ליד קדימה "בורגר סלון" ונסענו לשם, ולא התאכזבנו. לשמחתנו לא היה עמוס, אכלנו וחזרנו הביתה לנוח, לא לפני ש-T הגיש להם גלידה לקינוח וקצת אבטיח.
כשקמנו מהשנ"צ התברר שחכמוד שוב רעב (!). הוא זכר שנשאר טוסט גבינה מארוחת הערב ושאל אם אוכל להכין לו סלט קטן. אני בטוחה שבבית בערב הוא אכל ארוחה כרגיל. מדהים מה שגיל ההתבגרות עושה להם. זוכרת את הימים בהם היינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לגרום לילד הזה לאכול משהו.
החזרנו אותם הביתה אחר הצהריים ועוד עלינו איתם כי T קנה מיתרים חדשים לגיטרה החשמלית של חכמוד ועזר לו להרכיב אותם. בתי היתה עם שרי בהצגה, וכשנכנסו לדירה היה מוזר לא לראות שם את החתולה.
איכשהו דילגתי על העובדה שבשבוע שעבר בתי וחתני החליטו שהגיע הזמן להרדים את החתולה הזקנה (והאנטיפתית) שלהם. כבר הרבה זמן שהיא דועכת אבל לאחרונה היא גם התחילה לעשות את צרכיה בכל הבית ומידי פעם נהייתה משותקת ולא יכלה לזוז, והם הבינו שאין טעם להאריך את הסבל שלה. הם הכינו את הילדים ואיפשרו להם להיפרד והקטינו את הסבל של החתולה בכך שהזמינו הביתה את הווטרינר שירדים אותה ואז ייקח אותה איתו. היה שם הרבה בכי והיו הרבה שיחות ואני חושבת שהם עשו את זה באופן מאד נכון ומאד יפה. עזר כמובן שהם ידעו שגם אנחנו עברנו את זה עם חיות המחמד שלנו מן העבר, ואפילו הם נפרדו מהחתול ד' שלנו לפני שנתיים, ובכו איתנו גם אז.
כשהיינו אצלם בשבת היו מלא אנשים ולא היתה הזדמנות לדבר עליה, אבל ראיתי שכלי האוכל והמים שלה עוד היה וגם השירותים (האוטומטיים, שאנחנו העברנו אליהם אחרי שהחתולה ל' סירבה להמשיך להשתמש בהם). הבנתי מבתי שהילדים העדיפו לא להיפטר בבת אחת מכל מה שמזכיר להם אותה.
יהי זיכרה של החתולה האנטיפתית פ' ברוך. בשלב זה הם לא מדברים על חיית מחמד נוספת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה