בעצתה של תיאו, קצת אחרי שחזרנו מניו זילנד קבעתי לי ליתר בטחון תור אצל האורתופד. עדיין סבלתי מידי פעם מהכאבים המוזרים בכרית/בהונות כף רגלי השמאלית, וגם מידי פעם נדלקת לי ביתר שאת הכתף השמאלית (רואים כאן מוטיב חוזר?) וכבר עומדים להיגמר הכדורים שאי אז קיבלתי עוד מהאורתופד הקודם (זה שכבר לא מקבל ביישוב שלי וכנראה בכלל כבר לא עובד במכבי).
קבעתי את התור ליום אחרי שהיתה אמורה להיות הטיסה של בני ומשפחתו הביתה לבוסטון, אבל היות שהטיסה נדחתה ביומיים הוא התקיים כאשר הם עדיין היו כאן.
התלבטתי אם לבטל או לדחות את התור אבל בסוף החלטתי להגיע. אמנם נראה שהמדרסים פתרו לי את בעיית כף הרגל וכבר שבועות שהכאבים לא חזרו להופיע, אבל הכתף שלי שוב נדלקה קשות בשבוע שעבר ונרגעה מעט רק אחרי שלקחתי את הכדורים במשך יומיים/שלושה.
סיפרתי את כל זה לאורתופד כשהגעתי אליו, והוא היה מאד ענייני. הוא אישר, שאת בעיית הכאב בכף הרגע בהחלט סביר להניח שפתרו המדרסים החדשים, והוא ייעץ לי - לאור הפעילות הגופנית המוגברת שלי - להחליף אותם כל שנה ולא כל שנתיים כמו עד כה.
לגבי הכתף הוא אמר שאם הכדורים עזרו אז אין בעייה שאמשיך לקחת אותם בכל פעם שהכאבים מתגברים והופכים להיות בלתי נסבלים - כלומר מפריעים לי לישון בלילה ולתפקד תפקוד בסיסי במשך היום. הכתף הזאת גם ככה לא במצב מזהיר ויש בה הסתיידויות קשות (האמת שיש בשתי הכתפיים הסתיידויות), אבל התרגילים שאני עושה באופן שוטף עוזרים "לשמן" את המפרק ולחזק את השרירים שמסביב וכך אני מתפקדת ברגיל לא רע בכלל. בקיצור קיבלתי עכשיו חפיסה של עשרה כדורים, בתקווה שזה יחזיק אותי למשך השנה הקרובה בעת הצורך.
בצהריים הודיעו בני וכלתי שנחתו בבוסטון בשלום ושזו היתה הטיסה הקלה ביותר שהיתה להם מאז שהתחילו לטוס עם תינוקות/ילדים. שמחנו מאד לשמוע. חבר טוב שלהם אסף אותם בשש בבוקר (שלהם) משדה התעופה (עם הרכב שלהם, עם מושבי הבטיחות של הילדים) ועוד הגדיל לעשות והביא להם קפה ומאפינס אוכמניות לדרך. אחלה חבר.
התברר שבנתב"ג בתור האינסופי לבדיקה הבטחונית "אימצה" אותם משפחה עם שני ילדים שכל הזמן שמרה עליהם שלא יעקפו אותם בתור, וגם איכשהו אם המשפחה הצליחה למצוא איש צוות שיקדם את כולם בתור (כי היו להם ילדים קטנים). הם גם דאגו להם בתור לצ'ק אין, למרות שהמשפחה הזו טסה בכלל ליעד אחר עם חברת תעופה אחרת, ונצמדו אליהם בביקורת דרכונים והפכו את כל החווייה המתסכלת להרבה יותר נסבלת. ברור שבסוף הם החליפו ביניהם מספרי טלפון והחליטו לשמור על קשר.
גם עם כל העזרה הם הגיעו למטוס בדקה התשעים - כלומר ממש לקח שלוש שעות שלמות מרגע ש-T הוריד אותם בשדה ועד שהגיעו לשער. טירוף.
אז עכשיו הם בבית, עייפים אך שמחים. בינתיים הילדים נרדמו בתשע וחצי שעון ישראל (כלומר בצהריים) והתעוררו לפנות בוקר שעת בוסטון - אבל במצב רוח נהדר, ואני מקווה שהם יחזרו מהר ובקלות לשיגרה שלהם.
אבא שלי שוב עם בצקות ברגליים (זה בא והולך) וכרגע שוב הוא נשאר רק בבית - יושב או שוכב. שוב הצעתי שנקנה קלנועית אבל הוא טוען שזה יעבור ואין צורך. עקשן. בנוסף התחיל בכל לילה להיסתם לו האף למשך כשעה - תמיד בחצות - והוא צריך לנשום דרך הפה עד שזה נפתח מחדש. הוא ניסה להזליף תמיסת מי מלח אבל נראה שגם זו בעייה של התנפחות ריריות (כלומר בצקתיות) שקשורה לאותה בעייה של הרגליים. לא פשוט.
היה לי קטע איתו השבוע כשקפצתי לבקר אצל הורי עם בני יום לפני הטיסה.
לבקשתו של אבא הבאתי לו תרופות שהמרשמים שלהן היו על כרטיס מכבי שלו (הוא עשה "תור ללא כרטיס" באפליקציה ואני הלכתי לבית המרקחת וקניתי את התרופות בעזרת מספר הזהות שלו). הבאתי לו את כל המרשמים שהיו בתוקף על הכרטיס, והוא חטף את הג'נאנה ממש, כי הוא רצה שאביא רק את התרופות שקשורות ספציפית להכנה להקרנות (שמתוכננת לעוד כשלושה שבועות) ואני גם הבאתי את המרשמים השוטפים (ללב, לכולסטרול, לערמונית וכו). הוא ממש התעצבן וקילל והרביץ לעצמו בראש וחזר על "אבל למה? למה? למה?" אינספור פעמים - קצת התביישתי בשביל בני, שמעולם לא נחשף להתפרצויות האלה של אבא שלי - אבל לא ממש התרגשתי מזה.
מה בסך הכל קרה? הרי ממילא היית צריך את התרופות האלה - את כולן - עוד מעט. אז מה הבעייה שהבאתי אותן עכשיו? לא ברור. אבל אני מכירה כבר את אבא שלי ולשמחתי לא התרגשתי מזה בכלל, לא התייחסתי, ואמא שלי התחילה לרדת עליו שיפסיק - אחרת היא מתגרשת - זה היה ממש מגוחך. השתקתי גם אותה, אמרתי לה להניח לזה ולהניח לו, ככה הוא וזה לא עומד להשתנות ולא צריך להמשיך להזין את התקף הזעם על ידי התנגדות. אחרי שהלכנו ברור לי שהיא המשיכה לאכול לו את הראש על זה והוא כתב לי הודעת התנצלות מגוחכת עד פתטית. משהו בסגנון "אולי תעשי לי קואצ'ינג איך להתנהג כשקורים דברים שלא צפיתי". YEAH, RIGHT. אבא'לה, אתה מקרה אבוד. למזלי עברתי "קואצ'ינג" מצוין בעצמי שעזר לי לא להתרגש ולא להיפגע כשעולה לך הקוף. לא מובן מאליו בכלל.
הכי מצחיק היה שבסוף הוא סיפר שהוא תכנן להזמין את כל התרופות האלה במכבי פארם, ואז הם הודיעו לו שמתוך כל הרשימה את ה"שמן פאראפין" הם לא יכולים לשלוח במשלוח. ולכן הוא ביקש את כל זה ממני. לא היה לו שיקול דעת אפילו לומר להם - סבבה, תשלחו את הכל פרט לשמן הפאראפין, ולבקש רק את זה ממני. היה הופך את הכל להרבה יותר פשוט. אין לו את זה, אין מה לעשות. לא מבחין בין עיקר לתפל.
בסופ"ש הזה סיכמנו עם בתי שלא נכין ארוחה. כולנו הסכמנו שאנחנו חייבים לנוח מעט מכל האירוח, וממילא הם הוזמנו אל חמותה לששי בצהריים, אז קבענו שניפגש בשבת - או אצלם בבית או שנצא יחד לאכול איפה שהוא.
אני עדיין עם אנרגיות נמוכות, יחסית לעצמי - לא מצליחה לחזור לרוץ ולא מצליחה ללכת באותה מהירות שבה הלכתי עד לפני שהתקררתי - אבל אני מבינה שזה מה שיש כרגע ומקווה שבקרוב אחזור לעצמי.
ולסיום בנושאי הבלוגיה - החלטתי להפסיק לנהל את "מדור השרביט החם" ב"פרפרים" - אמנם נהניתי מאד לחשוב על נושאים לכתיבה בכל שבוע אך ההיענות למדור היתה די נמוכה ובסופו של דבר הרגשתי שמיציתי. כעת אני רואה שקנקן התה (מנהל אתר פרפרים) החליט להמשיך את המסורת ופירסם נושא חם חדש - אז בהצלחה ובתקווה שזה יעורר יותר עניין ושהוא ימצא נושאים שיותר אנשים ירצו לכתוב עליהם. כולם עדיין מוזמנים לכתוב גם לי אם רוצים לקשר פוסט למדור ומתקשים לעשות זאת (או סתם לא בא לכם) וכמובן להציע נושאים לכתיבה.
ניתן לפנות ישירות לקנקן במייל kankanhate@walla.co.il או m.parparym@gmail.com
או אלי במייל empiarti@gmail.com או hwparparim@gmail.co
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה