עבר זמן וקרו דברים רבים מאז שעדכנתי לאחרונה עדכונים שוטפים.
אז אתחיל מהביקור של בני ומשפחתו בארץ.
עוד לפני שבני וכלתי נחתו בארץ עם ילדיהם המתוקים, שוחחנו איתם בוידאו וזכיתי לשמוע מסביבוני I LOVE YOU TOO בקולו המתוק, לאחר שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. קיקה עשתה "שלום" מלכותי כשדיברנו איתם, ומייד הפגינה מומחיות ב"ידיים למעלה, על הראש" שאני תמיד שרה לה דרך הטלפון. והלב שלי נמס משניהם.
באותו היום כלתי גם שלחה לנו תמונה של סביבוני מלקק טבלת שוקולד - אירוע ראשוני וחד פעמי. הילד הסופר בררני הזה באוכל (הבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהאוטיזם, ואצלו - למרות שדברים אחרים מתפתחים ומשתפרים באופן מעורר התפעלות - נושא האוכל נותר כאוב ובעייתי) אמנם אוהב "קליק" (רק בעיגולים ורק בחום לבן) אבל מעולם לא הסכים לגעת בשוקולד, שלא לדבר על ללקק אותו. צעד ענק לאדם.
למחרת הם כבר נחתו בארץ. לקחנו את הרכב ששכרנו להם באותו הבוקר, ו-T נסע (ברכב שלנו) לנתב"ג לאסוף אותם (כי עם שני מושבי הבטיחות אנחנו לא נכנסים כולנו לרכב אחד). חיכיתי להם בבית. המפגש היה מרגש ושמח, ולמרות הג'ט לג שלהם הצלחנו לבלות בנעימים בשבוע הראשון לשהותם בארץ.
הילדים התרגלו לבית ואלינו בזריזות ונהנו מאד מהמפגש עם הדודים ובני הדודים (בתי ומשפחתה, אחי ומשפחתו). על היום הראשון בני וכלתי נסעו לשגרירות ארה"ב למסור את הדרכונים שלהם להטבעת הויזות החדשות - בני קיבל אישור כבר לפני חצי שנה להארכת ויזת האמן שלו, וכלתי קיבלה עכשיו על המקום אישור לויזת "תלויים" - התלויה בויזה של בני. עדיין אסור יהיה לה לעבוד בארה"ב אך השהות שלה (והיציאה והכניסה) תהיה חוקית. ובינתיים ממשיכים עורכי דין לעמול על ויזת עבודה בשבילה. וזה לוקח שנים.
אני יושבת בימים אלה וצופה בכל הילדים שלי ובכל הנכדים שלי ביחד, משוחחים ומשחקים ונהנים - ואני מרגישה שאין אושר גדול מזה בחיים. לא צריכה יותר כלום.
בעיקר מתחמם לי הלב כאשר אני רואה את היחס המקסים שהנכדים הישראלים שלי נותנים לאמריקאים הקטנים. משחקים עם סביבוני בעדינות ונותנים לו את כל המרחב שהוא צריך, נענים לצורך של קיקה בקשר ותשומת לב, פשוט חמודים. כולם.
השבוע קיבלו חכמוד ונשמותק גם שבחים עילאיים מהמורות שלהם בבית הספר. גם מזה רווינו נחת, בעיקר מכך שגם "שם בחוץ" רואים את מה שאנחנו רואים ומזהים בילדים האלה את החוכמה וטוב הלב והייחוד שבכל אחד מהם.
ובששי שרי סוף סוף נשארה לישון אצלנו לילה שלם. היא מאד רצתה אבל ידענו שיהיה לה קשה להיפרד מאמא. נשכבתי לידה במיטה שלי בזמן שבתי הקריאה לה סיפור, והיא נרדמה מייד. לא ממש ישנתי באותו הלילה, נמנמתי לסירוגין והתחבקנו במיטה, ופעמיים היא התעוררה וביקשה את אמא.
עשיתי את מה שבתי אמרה לי לעשות: אמרתי לה שעכשיו לילה ועוד מעט בוקר ובבוקר אמא תבוא, וגם אמרתי לה כמה היא אמיצה שהצליחה להישאר לישון אצל סבא וסבתא וכל הכבוד לה. בפעם הראשונה היא נרדמה שוב מיד, ובפעם השנייה היה לה יותר קשה אבל גם אז היא חיבקה אותי ואת ה"שמיכי" שלה חזק ונרדמה עד הבוקר.
בבוקר לא היתה מאושרת ממנה שהיא אכן הצליחה לעשות זאת, וגם נשמותק וחכמוד שמחו איתה. בתי וחתני הגיעו מוקדם ובילינו כולנו יחד עם בני וכלתי והילדים כמעט עד הצהריים.
אחר הצהריים הגיעו אחי וגיסתי והאחייניות לראות את בני ומשפחתו המתוקה, והיה מפגש נחמד ומרגש.
אבל בסוף היינו מותשים.
ובראשון כבר היה ברור שאני לא מרגישה טוב. צינון ועייפות וחוסר כוח. עדיין תיפקדתי כרגיל ואפילו יצאתי לספורט - אבל בשני כבר הייתי גמורה, וכשבתי הגיעה עם הילדים להדלקת נרות כבר בקושי יכולתי להישאר איתם, וחמקתי למיטה בשמונה בערב כשכולם עוד היו כאן. גם חתני לא הגיע איתם לכאן מאותה הסיבה - גם הוא התקרר והרגיש לא טוב. ומאוחר יותר בערב הוא נבדק ויצא חיובי לקורונה. כמו שאומרים, העלילה מסתבכת.
הבדיקה שאני עשיתי יצאה שלילית אבל אני ממש מרגישה "על הפנים". מזל מזל מזל שהורי החליטו לא להשתתף בכלל בכל המפגשים המשפחתיים האלה. מצד שני בני וכלתי כן קפצו אליהם עם הנכדים בראשון בבוקר....ואם הם נחשפו אז..........נו, טוב, נחכה ונראה.
כרגע בני והמשפחה כבר בצפת אצל הוריה של כלתי, בינתיים כולם מרגישים טוב. נקווה לטוב, והמשך יבוא.
יש לי עוד המון עדכונים...על אבא שלי וכל מיני תקלות ותיקונים בבית - אבל זה כבר יחכה לפוסט נפרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה