שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............