אירועי השבוע

האירוע שצבע את השבוע שלנו היתה פטירתו של אמא של 'שותפנו'. 

מזה שלושה שבועות שמצבה אנוש, בעצם, עם אבחנה (מפתיעה, יש לומר, לא היה להם מושג) של סרטן שמפושט לגמרי ו...מה שאולי הרג אותה בסופו של דבר: תסחיף ריאתי. 

היא היתה מטופלת בבית, בהוספיס ביתי, היה לה נוח, היא לא סבלה כאבים (דאגו לכך), היא לא היתה מודעת כל כך למצבה (היא היתה דמנטית ובשנה האחרונה מצבה הקוגניטיבי התדרדר עד מאד) ובסך הכל זה היה צפוי ואפילו סוג של הקלה כאשר לבסוף החזירה את נשמתה לבורא. 

ועדיין, זה עצוב. עצוב לאבד את אמא האהובה, ששותפנו היה קשור אליה מאד. עצוב, כמו שכתבה בבלוגה בזמנו אמאל'א: לאבד את זוג העיניים האחרון שעקב אחריך מאז שנולדת. עצוב להתייתם. אביו של שותפנו נפטר לפני כעשר שנים, וזה היה פתאומי אז שותפנו לקח את זה הרבה יותר קשה, לכאורה, מאשר את מותה הצפוי והמבורך של אמו עכשיו. ובכל זאת - עצוב. מאד. 

הלוויה התקיימה בעיר קטנה שהיא די רחוקה מכאן, בשעות אחר הצהריים, בשיא הפקקים. אז קיבלתי החלטה מושכלת (יש שיאמרו - הזויה) שנסע לשם על האופנוע של T. כן, אני שלעולם כמעט לא עולה על האופנוע הזה, שדואגת בכל פעם שהוא נוסע עליו, שמייחלת כל השנים שימכור אותו כבר (כלומר - שימכור ולא יקנה חדש במקומו) - אני החלטתי שרוכבים לשם על האופנוע. 

האמת? טוב עשינו. מצב העומס בכבישים הפך להיות בלתי נסבל, כפי שכל אחד יודע ומרגיש על בשרו. בנסיעה הלוך האופנוע חסך לנו כחצי שעה. בנסיעה חזור זה חסך לנו שעה שלמה. היה שווה. היה שווה את הפחד (כן, כרגיל כאשר אני על האופנוע, מלמלתי את "שמע ישראל" כל הדרך לשם ובחזרה). היה שווה את הכאב (עד עכשיו) בעצמות האגן מהישיבה הלא נוחה ובלימת הזעזועים הבלתי קיימת. היה שווה.

בית העלמין בעיר הקטנה קטן אף הוא ושקט, היינו הלוויה היחידה שם, וזה היה שינוי מרענן מבתי העלמין הענקיים כמו ירקון או חולון או חיפה. אני אישית לא מייחסת חשיבות כלשהי לקבר או למצבה - אני לא פוקדת את מתי ולא עורכת אזכרות (סבתא שלי קבורה ברעננה וסבא שלי בירושלים, והסבים האחרים שלי קבורים בכלל בקליפורניה). אבל למי שכן, נראה לי שנעים יותר לפקוד חלקת קבר בבית עלמין קטן ושקט כזה. 

למחרת נסענו לנחם ב"שבעה". נסענו לפני הצהריים, בשעות שלא באים כמעט אנשים לנחם. רוב האנשים מגיעים אחרי הצהריים ובערב. חלק מהזמן היינו לבד עם המשפחה - עם שותפנו, אחיו ואחותו. בשלב כלשהו הגיעה מישהי, שהתברר שהיא אלמנתו של דוד של אמא של שותפנו. הייתי קצת בהלם. אמא של שותפנו היתה בת 86 במותה. איך ייתכן שאשתו של דוד שלה עדיין בחיים? כנראה זה היה דוד צעיר מאד. וכנראה התחתן עם אישה הרבה יותר צעירה ממנו. 

בכל פעם שאני ב"שבעה" אני מודעת לרגשות סותרים בתוכי. חלק ממני ממש אוהב את המנהג הזה, לא להשאיר את האבלים לבד בימים הראשונים, לעטוף אותם, לדובב אותם על המנוח ועל שלל נושאים אחרים. חלק ממני הבין שזה גם מכביד על המשפחה. מכביד על שותפנו. לשבת שבוע שלם (טוב, ישנו חלק מהסופשבוע באמצע לנוח) לקבל אנשים, שאת חלקם אתה בכלל לא מכיר. חלקם מגיעים בשעות שאתה עייף או רעב או ממש רוצה לנשום קצת אוויר בחוץ. 

הזמנו אותם לארוחת ששי אצלנו עם המשפחה אבל התברר שהוריה של 'שריתה' כבר הקדימו והזמינו אותם לפנינו. אם יהיה להם חשק וכוח אולי הם יבואו אלינו בשבת לצהריים. קיבלתי הרגשה שמצד אחד הם לא רוצים להיות בבית, אבל מצד שני הם כל כך מותשים שייתכן שיעדיפו לנוח לפני החזרה ל"שבעה" במוצאי שבת. 

אז מה עוד קרה השבוע? לחברתי 'מחברת' נולד נכד חדש - ילד שלישי לבנה השני. מזל טוב למחברת. את טקס הברית הם החליטו לעשות במעמד המשפחה הגרעינית בלבד - כלומר הסבים/סבתות דודים/דודות לא היו מוזמנים. מחברת התעצבה על זה אבל כמובן שהשלימה עם החלטת בנה וכלתה. 

לפחות היחסים שלה עם בתה השתפרו מאד והיא מרגישה שעוד מעט הם יחזרו להיות כפי שתמיד היו. אני מקווה שזה נכון. היתה לי הרגשה שזו פחות תקופה שעוברת על הבת, שלא באמת קשורה או לא לגמרי קשורה ליחסים בין שתיהן. אני יודעת שמחברת מחכה כבר שגם בתה תיכנס להריון ותלד, כי היא בטוחה שעם הנכדים של הבנות זה אחרת מאשר עם הנכדים של הבנים. שמעתי רבות על העניין הזה מאנשים רבים, אבל אני לא יודעת לומר שזה בוודאות נכון. 

מה עוד היה השבוע? 

'חכמוד' אמר לבתי, שהוא חושב שנכנס כבר לגיל ההתבגרות. כשבתי שאלה את הילד (עוד מעט בן 11) על סמך מה הוא חושב את זה, הוא ענה לה שלאחרונה הוא מרגיש שכולם נגדו, ושהוא לא ממש אוהב את עצמו, ונראה לו שזה סימן שהוא התחיל את גיל ההתבגרות. רמת המודעות של הילד הזה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. 

השבוע גם קרה ש'שרי' קיבלה מכה בכרית כף הרגל בגן, וכשבתי באה לקחת אותה היא אמרה שכואב לה ושהיא לא מצליחה לדרוך על הרגל כמו שצריך. הגננות בדקו את כף הרגל ולא מצאו שום סיבה לכאב, שום סימן לחבורה או שריטה או קוץ שנכנס....אבל הילדה באמת לא הצליחה לדרוך כמו שצריך. בתי לקחה אותה על הידיים ולקחה אותה הביתה, אבל כשהגיעו לבית,  'שרי' פתאום אמרה "אבל לא אמרתי שלום לכל החברים שלי". הסתבר שלפני ש'שרי' הולכת הביתה מהגן היא עוברת בין כל הילדים, אחד אחד, ונפרדת מהם לשלום. והפעם, בגלל המכה ברגל, דילגו על הטקס הזה. מתוקה הילדה זאת. באמת לא קבלתי עדכון מה מצב הרגל שלה. עוד מעט הם יגיעו ואני מקווה שהיא בסדר. 

הדבר האחרון שעשיתי השבוע היה לקחת את החתולה ל' חיסון נגד פרעושים, וזריקה נגד תולעים. כל השנים טיפלנו בחתולים אצל וטרינר מסוים ברעננה, עוד מהתקופה שחיינו שם. גם כשעברנו ליישוב הזה, המשכנו לנסוע לשם פעמיים בשנה, לחיסון של כל אחד מהם ולזריקה המיוחד נגד פרעושים שרק הוטרינר הזה נותן (כל השאר נותנים חומר למריחה על העורף). הזריקה הזאת גורמת לדם של החתולים להפוך את הפרעושים לעקרים, ולכן אם מדובר בחתולים שלעולם לא יוצאים מהבית, תוך מחזור חיים אחד, הפרעוש מת ולא מטיל ביצים ולא מתרבה. שנים אנחנו כבר עם הזריקה הזאת, ובעיקר בזכותה שנים אנחנו נאמנים לוטרינר הזה. בקורונה התחלנו לקחת את החתולים (עוד כשהחתול ד' היה בחיים) לוטרינר כאן ביישוב, שהוא עשה רושם בסדר גמור אבל שני דברים לא מצאו חן בעיני אצלו. הראשון הוא שאין לו את הזריקה הזאת נגד פרעושים. השני הוא שגם נגד תולעים הוא נותן כדור ולא זריקה. את הכדור צריך לגרום לחתול לבלוע (אני לא טובה בזה) וצריך לתת פעמיים או ארבע פעמים בשנה. את הזריקה נותנים פעם בשנה יחד עם החיסון המרובע, וזהו. 

יש עוד סיבה מדוע החלטתי להישאר נאמנה בכל זאת לוטרינר ההוא מרעננה. 

כשקיבלנו את החתול הראשון שלנו, החתול פ', קיבלנו אותו בלי ציפורניים בכפותיו הקדמיות. הבעלים של אמא של פ' היו בטראומה מהחתולה שלהם צ', ששרטה להם את כל הבית - הקירות, הרהיטים, הכל! כל הבית שלהם היה "פראנזים" מרוב ה"השחזות" של החתולה צ'. כאשר נולדו לה הגורים, הם לקחו אותם לניתוח הסרת הציפורניים הקידמיות, וכך קיבלנו חתול נטול ציפורניים. החתול יכול היה "להשחיז" את ציפורניו כמה שהוא רצה על מה שהוא רצה, וזה לא עשה נזקים לבית (או לנו). 

כאשר לקחנו, אחרי ארבע שנים, את החתול ג', היינו חייבים להסיר גם לו את הציפורניים - אחרת "זה לא כוחות" בין שני החתולים. מתי שהוא הניתוח הזה הפך להיות לא חוקי, מפאת התאכזרות לחתול, אבל אצלנו המשכנו עם זה בעצם, כי שוב - כאשר החתול פ' נפטר והבאנו את החתול ד', אי אפשר היה להשאיר לו ציפורניים מול החתול ג' שלא היו לו. ואז שוב עם החתולה ל' מול החתול ד'. בעייה. והוטרינר ההוא ברעננה שיתף איתנו פעולה, למרות שרשמית אסור לו.

היה ונחליט עכשיו להביא לחתולה ל' חבר חדש, שוב ניאלץ לעשות את הניתוח הזה. ולכן מעדיפה בינתיים להישאר עם הוטרינר ההוא ברעננה....בתקווה שהוא יסכים. ולעניין ה"התאכזרות" - את הניתוח בדרך כלל עושים ביחד עם ניתוח העיקור/סירוס (שזה בוודאות אני עושה לכל חתול, מאז שהחתול פ' "סימן" והרס לי את כל הבית כשהגיע לבגרות מינית), ההחלמה קלה ומהירה, וכיון שהם לא יוצאים אצלי החוצה, הם לא זקוקים לציפורניים כדי להגן על עצמם. מה גם שיש להם ציפורניים ברגליהם האחוריות, וגם שיניים - כפי שהחתול פ' הוכיח לא פעם כאשר התנהג כ"חתול שמירה" והתקיף אנשים שבאו אלינו הביתה. 

בקיצור, התחלנו להסתכל על מודעות לגורי חתולים. אני רציתי הפעם חתול סיבירי , גם בגלל אופיו הנינוח וגם בזכות התכונות ההיפו-אלרגניות שלו. אבל לא נראה לי שיש חתולים כאלה למסירה/מכירה בארץ. 

ברור שאפשר שוב לקחת סקוטי שמוט אוזניים או בריטי (החתול ד' היה סקוטי שמוט אוזניים גזעי, והחתולה ל' היא חצי סקוטית וחצי בריטית). 

עכשיו קיבלנו המלצה על מיין קון הענק, והיתה המלטה בכפר סבא, כך שאולי נלך מחר לראות. 

מצד אחד אני מרגישה שגם אנחנו וגם החתולה ל' כבר זקוקים לעוד חתול בבית הזה. 

מצד שני אני גם מרגישה שזה לא הזמן להתחיל עם גור חדש, כאשר כמעט בטוח T הולך לניתוח ואנחנו נכנסים לתקופה לא פשוטה עם הרבה אי וודאות ואולי גם הרבה היעדרות מהבית. 

בקיצור - לא סגורים על זה. נראה.