ההחלטה נפלה ו-T הודיע גם לפרופסור וגם ל'רופאחלופי' שהוא החליט לדחות את הניתוח, לבקש MRI לעוד חודש, ואז לקבל החלטה.
לי איכשהו יותר קשה עם זה פתאום. שמתי לב שאני מרגישה שהדחייה הזאת עלולה להיות הרת אסון. אני יודעת שזה לא לגמרי הגיוני, וש'רופאחלופי' כנראה יודע על מה הוא מדבר, שעוד כמה שבועות לא יעשו את ההבדל - בין אם המצב הוא כבר היום גרוע ולכן זה לא ישנה, ובין אם המצב לא נורא וזה בסדר לחכות קצת.
גם הפרופסור הסכים שזה סביר לחכות כמה שבועות ולראות האם ה-MRI יראה הצטמקות משמעותית של ההרחבה בצינור המרה פתאום, או שהבדיקה החוזרת של התאים (שנלקחו בזמנו לביופסיות השונות) פתאום תחזור עם אבחנה ברורה.
אבל התחושה שלי לא קשורה לסבירות וניהול סיכונים והגיון. התחושה שלי מקננת בבטן, והיא מתקשה לעכל את הדחייה של ניתוח שהוא מסוכן בפני עצמו, גורר אחריו אפשרות לסיבוכים, גורר אחריו החלמה איטית וקשה ואולי אפילו ירידה משמעותית באיכות החיים.....ובכל זאת כל הגוף שלי נערך לקראת הניתוח הזה והתכונן לקיומו בעוד פחות משבוע - וכעת זה נדחה. כבר הגיע זימון ל-MRI ב-23 בנובמבר באחת עשרה בלילה.
השבוע שוב היו לי כל מיני סידורים ותורים, שאת חלקם קבעתי מזמן במסגרת ה"תחזוקה השוטפת" שלי, ואת חלקם קבעתי במיוחד כדי לעשות עליהם V "לפני הניתוח". בין השאר הייתי בביקור אצל שיננית, ביקורת וניקוי אוזניים אצל רופא אף אוזן גרון, אימון סאטיה נוסף ואפילו טיפול פנים אצל קוסמטיקאית.
הצלחתי גם להיפגש שוב עם 'מחברת', ואני שמחה שבתוך כל הבלגנים גם זה מצליח לנו, כמעט פעם בשבוע.
אצל השיננית הבנתי סופית שלא משנה מה אעשה בתחום היגיינת הפה שלי, יש אזור קטן למטה מקדימה שיצבור אבנית NO MATTER WHAT.
האזור הזה מקבל ממני גם ככה תשומת לב מוגברת: דקה שלמה בנוסף לצחצוח שאר הפה, חוט דנטלי וקיסם וסילונית (אחרי כל ארוחה, שלוש פעמים ביום) ובכל זאת - כל זה לא מספיק. לפחות אני מקפידה על שיננית פעם בארבעה חודשים, ומקווה שהשילוב של כל זה עוזר לשמור לי על השיניים ועל החניכיים.
בנושא רופא אף אוזן גרון נאלצתי להחליף רופא, כי קיבלתי טלפון שבו התבשרתי שהרופא שלי מזה שנים הפסיק לקבל מטופלים עקב מצב רפואי. זה היה עצוב לשמוע, וכמובן התחבר לי למצבו הבריאותי של T, ועשה לי רע. דווקא הרופא החדש נראה בסדר גמור, והאמת היא שהקליניקה שלו הרבה יותר קרובה אלי הביתה מאשר הקודמת. הוא הכיר את הרופא הקודם שלי והיה בהלם כששמע שהוא הפסיק לקבל חולים עקב מצב רפואי.
עם הקוסמטיקאית קבעתי טיפול זו הפעם הראשונה, אחרי שהופניתי אליה על ידי שריתה. בזמנו טופלנו שתינו אצל קוסמטיקאית אחרת, שעם הזמן די עצבנה אותנו אז נטשנו אותה, ואני שמחה ששריתה מצאה את זאת. היא נעימה ומקצועית ומתחשבת במה שהלקוחה רוצה או לא רוצה (שזה נשמע טריוויאלי אבל מסתבר שזה ממש לא).
לגבי האימון שלי - הייתי בפגישה השבוע והבנתי שכרגע אני לא ממשיכה. שלושת המפגשים עשו עבודה די עמוקה אצלי, וכרגע אני רוצה לראות מה השתחרר ומה עדיין רוחש לו מתחת לפני השטח. ייתכן שבכל זאת אעדיף להתחיל טיפול פסיכולוגי באיזה שהוא שלב, וייתכן שבזכות העבודה שעשיתי כרגע בסוף לא אצטרך ליווי נוסף.
מה שכן, בא לי לחזור לעיסויים, שלפני הקורונה נהגתי לקבל בערך פעם בחודש. במסגרת ה"לטפל באמפי" נראה לי שזה הדבר הבא שאפרגן לעצמי.
קבעתי גם פגישה עם חברותי 'קלי' ו'שני', ואני מצפה לזה.
אז בסך הכל אני די בסדר, לאחרונה, למרות שהיה לילה אחד השבוע שישנתי ממש גרוע והיו לי חלומות לא טובים. מצד אחד הם לא היו חלומות שקשורים ישירות למחלה של T ולמצב, אבל התחושה שהתעוררתי איתה בין חלום לחלום וגם בסופו של דבר בבוקר בכל זאת היתה של כבדות ולחץ וחרדה. בעקבות האימון האחרון סיפרתי על כך ל-T והוא לא לקח את זה קשה, אמר "באסה" או משהו כזה ועבר על סדר היום. אז כנראה שזה באמת בסדר לספר לו כשקשה לי.
שוחחתי עם בתי ותוך כדי שיחה הבנתי שהכי קשה לי כאשר אני רואה כמה קשה ל-T עצמו. כאשר הוא ירוד, כאשר הוא כבוי, כאשר הוא חושש ופסימי - זה מפרק אותי. כאשר הוא יחסית בסדר - מסיח את דעתו בעזרת עשייה ו"פרוייקטים" - אני מצליחה ביתר קלות להתגבר על הדאגות והחששות והפחדים של עצמי. אבל כאשר אני רואה שהוא לא בסדר, ממש קשה לי עם זה.
קבענו, היא ואני, שבשבוע הבא נעשה לנו איזה בוקר כיף ביחד רק שתינו. ממילא לא קבעתי כלום לשבועות הקרובים בגלל שחשבתי שבראשון יתקיים הניתוח.
אגב הזמנתי מחדש את המלון בים המלח, בתאריך המקורי, למרות שנעלם לי החשק. T אמר "למה לא?" וזה הספיק לי בשביל להזמין מחדש. למזלי החדר עדיין היה זמין ובאותו המחיר אותו הזמנתי לפני חצי שנה ויותר. נראה לי שזה יהיה טוב לשנינו.
החדשות העצובות של השבוע הן שאמא של 'שותפנו' כנראה במצב סופני. מזה זמן רב שהיא דמנטית ובריאותה דועכת, אבל עכשיו מתברר שהיא סובלת מסרטן עם גרורות בכל חלל הבטן ויש לה תסחיף ריאתי והיא במצב ממש קשה ואולי ימיה ספורים. בדיוק עכשיו המטפלת שלה בחופשת מולדת, ויש אצלה מטפלת מחליפה זמנית. אנחנו כמובן התגייסנו לעזור כמיטב יכולתנו, כשהודיעו להם בבית החולים שאין מה להשאיר אותה באשפוז ועדיף שהיא תהיה בבית שלה, נסענו ל"יד שרה" להביא מיכל חמצן נייד והקפצנו אותו לבית החולים כדי ששותפנו יוכל לקחת אותה הביתה.
בבית כבר חיכינו לה עם מחולל חמצן. קופת החולים נערכה לטיפול מסוג "הוספיס בית", עם ביקור סדיר של אח וביקור תקופתי של רופא, והם דאגו לכל המכשירים הנדרשים (כמו עמוד עירוי נוזלים, כיסא גלגלים למקלחת...) ורואים שהיא כבר מרגישה טוב יותר רק מעצם העובדה שהיא בסביבה מוכרת. היא מקבלת מדללי דם אבל לא במינון שבאמת יוכל לטפל בתסחיף, כך שהסכנה המיידית נובעת מזה. ובנוסף היא מקבלת מורפיום לטיפול בכאבים, אז בסך הכל דואגים שהיא לא תסבול, וזה כרגע הכי חשוב.
לשותפנו מאד מאד קשה, כמובן, וזה נוסף לו על הדאגות ל-T - כך שזה בא לו מכל הכיוונים. לא פשוט.
בינתיים T שתל אתמול פרחים חדשים בגינה, שהוזנחה בחודשים האחרונים, וגם יצא לשייט עם המועדון ועם אחיו (שגם הוא הצטרף למועדון בעקבות T), ואני שמחה שמתחשק לו לפעול וליצור וליהנות. וכרגיל - מקווה לטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה