כשנפגשתי עם 'שושנה' בשבוע שעבר היא שאלה אותי אם גם אני שמתי לב להרבה מאד שיבושים ותקלות טכניות שקורים בתקופה האחרונה. האמת שהיא צדקה. גם אצל הורי מכונת הכביסה והמייבש עשו בעיות (אצלם זה היה בקטנה והטכנאי הסביר להם מה לעשות דרך הטלפון והכל הסתדר).
אצלי הלכה משאבת המים במכונת הכביסה, ובנוסף הלכו ספקי הכוח אצלנו גם במחשב החכם וגם במערכת מצלמות האבטחה (שלא לדבר על הממיר של STING TV שכבר החליפו לנו ארבע או חמש פעמים מאז שעשינו את המנוי באפריל האחרון).
'שושנה' נוטה לחשוב שמדובר ב"מתח גיאופתי" (ניסיתי לקשר לערך ברשת אבל מצאתי רק אתרים פרטיים של אנשים שעושים "טיפול" או "ריפוי" לבתים....והחלטתי לחסוך את זה מכם). בזמנו שמעתי את המונח הזה לא מעט כאשר השתתפתי בסדנאות רוחניות וניו אייג'יות. בלי לזלזל במתחים הגיאופתיים חלילה, לי יש הרגשה שפרט למכונת הכביסה, כל שאר הקלקולים נובעים מהפסקות החשמל התכופות שמתרחשות ביישוב שלי ופשוט הורסות לי את כל המכשירים האלקטרוניים בזה אחר זה.
טכנאי מכונת כביסה הגיע ומייד הסכים עם האבחנה שלי שהלכה משאבת המים. הוא החליף אותה אבל אז הקפיד גם לבדוק שהכל עובד, והתברר שהיתה גם סתימה בצינור שמנקז את מי הכביסה לביוב.
אני מעזה לנחש שהסתימה הזו היא שגרמה למשאבה להתקלקל מלכתחילה, והלקאתי את עצמי על כך שלא הקפדתי לאורך השנים לבדוק ולנקות אותו מידי פעם כפי שאני עושה במכשירים אחרים. לא ייאמן כמה טינופת יצאה מהצינור הסתום. זה מה שיש במים שלנו. די מגעיל.
בכל מקרה היה לי ביטוח בתוקף (שהיה ממש זול ומשתלם ולחמש שנים) על כל מכשירי בוש שיש לי בבית, ושילמתי רק השתתפות עצמית בסך 150 ש"ח על כל הסיפור הזה. לגמרי משתלם.
למותר לציין שמייד פצחתי במבצע כביסות של כל מה שהצטבר לי במהלך השבוע.
עוד בעניינים ביורקרטיים התברר שבני וכלתי זקוקים לתעודת הנישואים שלהם כי איכשהו הם פספסו את העניין הזה, והתברר שבעיני השלטונות בארה"ב הם לא נחשבים נשואים (וזה חשוב עבור תהליך הויזה שהם עוברים כרגע). יצרתי קשר עם הרב שחיתן אותם (רב שחיתן רבים באחד מגני האירועים ש-T ושותפנו ניהלו במשך שנים והיה איתנו תמיד ביחסי ידידות) והוא היה ממש חמוד ומייד שלח לי במייל את מה שהייתי צריכה, והבטיח גם לשלוח עותק נאמן למקור בדואר רגיל.
לעומת זאת, עבור אותו הליך ויזה בארה"ב, הזמנתי באתר של משרד הפנים עוד בספטמבר עותק של תעודת הלידה של בני (בעברית ובאנגלית) וזו טרם הגיעה. אפילו קיבלתי הודעה שבקשתי בוצעה ושהתעודה נשלחה לכתובת הרשומה במשרד הפנים - אבל התעודה לא הגיעה. כתובתי מעודכנת במשרד הפנים, היא מופיעה בספח של תעודת הזהות שלי וההודעות לבוחר הגיעו בהמוניהן בשנתיים האחרונות, כך שברור לי שמהבחינה הזאת לא אמורה להיות שגיאה. התקשרתי השבוע לנסות לברר את העניין במשרד הפנים אבל התייאשתי אחרי שחיכיתי למענה מעל ל-45 דקות על הקו. בשבוע הבא אנסה שוב, אם היא לא תגיע עדיין, ומקסימום אזמין שוב.
השבוע גם היה לי תור לביקורת אצל האופטלמולוג (רופא עיניים) המשותף לי ולאבא שלי ולאחר שבדק לי את העיניים אמר לי שהכל בסדר אצלי. הוא אמר שכרגע אין צורך בביקורות תכופות סביב הלחץ התוך עיני שלי כי בבירור אין לי גלאוקומה, בניגוד לאבא, וגם עצב העין שלי בריא ואיתן. שמחתי לשמוע.
אחרי הרופא נפגשתי לקפה עם 'מחברת'. הצטערתי לשמוע על ריב שהיה לה עם אחת מבנותיה, דווקא עם הבת שהיחסים איתה תמיד היו הכי טובים, הכי זורמים, הכי נטולי תסביכים ובעיות.
הבת הזאת עוברת בשנה וחצי האחרונות טיפול פסיכולוגי ו'מחברת' ממש לא אוהבת את השינוי שחל בה בעקבות הטיפול. משום מה אני חשתי הזדהות עם הבת, וסיפרתי ל'מחברת' שכאשר אני הלכתי (בגיל 29) לטיפול פסיכולוגי, עלו לראשונה כל מיני רגשות ומחשבות שכל החיים הדחקתי והתעלמתי ולא הייתי מודעת אליהם, וגם אצלי זה הוציא בהתחלה כל מיני תגובות והתנהגויות שהיו קשות לסביבה.
לפעמים כאשר עושים טיפול רציני ועמוק, המצב נהיה גרוע יותר לפני שהוא מתנקה ונהיה טוב יותר. ולפעמים (את זה לא אמרתי ל'מחברת') בטיפול בחורה מגלה שהיא בעצם ילדה "טובה" שעסוקה כל החיים בלרצות את ההורים ולדאוג להם, וכל הדברים שהיא ספגה והדחיקה מבעבעים מתחת לפני השטח ומאיימים להתפרץ. אמנם 'מחברת' לאחרונה יודעת לקחת אחריות על חלקה במשבר שגם ילדיה עברו עם הגירושים שלה, משבר שנבע בעיקר מהאופן שבו האבא שלהם בחר לעזוב מהיום למחר ללא שום הכנה או שיחה או אזהרה. אבל ייתכן מאד שהבת מעבדת רק עכשיו את מה שעבר עליה בתקופה הראשונה שזה קרה.
'מחברת' מודעת לעובדה שבן לילה הופנה רוב תשומת הלב שלה לעצמה, לכאב שלה, לדייטים שלה, ליותר עבודה מאי פעם (בגלל הצורך להתפרנס לבד), ושבתקופה הראשונה היה לה פחות מקום והיו לה מטבע הדברים פחות אנרגיות להשקיע בילדים (כולם גדולים ולא גרים בבית, כן? הקטנה היתה אז בצבא) ולדאוג למשבר שגם הם חוו בעקבות טלטלת הפרידה הפתאומית של הוריהם.
'מחברת' וביתה דיברו אחרי הריב והבת גם ביקשה סליחה, אבל נראה לי שייקח זמן עד שכאב הריב הזה, והצער עליו, ישככו.
עוד השבוע הייתי באימון נוסף אצל ג'. אולי אתעד גם אותו בהמשך. קבעתי אימון נוסף לשבוע הבא.
בבוסטון סוף סוף התחילה סייעת מומחית ב-ABA להתלוות אל 'סביבוני', בגן בשלב ראשון ומאוחר יותר היא אמורה גם להגיע אליהם הביתה. נראה מה היא תדווח ואילו תוצאות הטיפול הזה יניב. תחילת הטיפול התעכבה גם בגלל המכון המטפל וגם בגלל ביורוקרטיה של הגן, אבל בסוף בני כתב מייל נוקב (אך מנומס) שהזכיר לכל הגורמים שבסופו של דבר מדובר בילד שזקוק לעזרה, ובבקשה להתארגן על עצמם ולהתחיל לעבוד. שמחה שזה השפיע עליהם.
בתחום הבריאות של T, בדיקת הדם יצאה שלילית לתסמונת האוטואימונית IGG4 (שמתחפשת לגידולים סרטיים) - מה שהיה מאכזב (כי אם זה היה זה, הטיפול הוא בסטרואידים וללא ניתוח). לפחות עשינו V על הנושא הזה.
'רופאחליפי' קיבל מאיתנו את הדיסקים של ה-CT, MRI ואת תוצאות כל בדיקות הדם, וכעת הוא ביקש מהמעבדה לקבל את כל הדגימות שנלקחו עבור הביופסיות השונות על מנת לעשות עליהן בדיקות נוספות (הוא קרא לזה "רביזיה פתולוגית") ובין היתר הוא מבקש לצבוע אותן לחיפוש אותו IGG4 (שאולי לא בא לידי ביטוי בדם אבל כן נוכח בדגימות). הוא יסודי, ללא ספק. כמה זמן כל זה ייקח - אין לנו מושג. האם נדחה את הניתוח אם לא תהיינה תשובות עד אז? ייתכן.
עוד השבוע ניהלנו שנינו, T ואני, כל אחד בנפרד, שיחות ארוכות עם בתי. היא חזרה והדגישה שצריך לדבר וצריך לספר מה עובר עלינו ולא לחסוך מהם ולא לגונן עליהם, ושנינו השתכנענו שהיא צודקת. בפועל אני לא כל כך נוטה לעשות זאת - אפילו לא בפני חברים, אבל בעיקר לא "להפיל על הילדים" את הפחדים שלי ואת הכאבים שלי. וכאן אני מבינה שזהו שריר שאצטרך להתחיל לאמן. ל-T זה בא יותר בטבעיות, ובעוונותי יצא לי לנזוף בו כמה פעמים כאשר אמר להם דברים ללא פילטרים - וכנראה שזו היתה טעות מצדי.
בכל מקרה, אתמול נסענו לתל אביב ופגשנו במסעדה את 'לונדון' (בת דודתו של T מלונדון) ובעלה, שמבקרים אצל בנם שחי בארץ. בעלה של 'לונדון' עבר בעצמו סרטן המעי הגס לפני חמש שנים, ונראה לי שהיה להם חשוב לבוא ולחזק ולתמוך ב-T ובי בתהליך הזה שאנחנו עוברים. היה טוב להיפגש, למרות שאני חוזרת ואומרת - לא אוהבת את תל אביב. היה סבל לנסוע אליה ובעיקר לתמרן בתוכה עם הפקקים והבלגן והקורקינטים החשמליים שצצים לך בהפתעה מכל עבר ובעיקר עם העבודות של הרכבת הקלה.
במסעדה ישבנו בחוץ (אין להם תו ירוק כי הם לא אזרחים ישראלים) ורעש המכוניות והצפירות של הנהגים היווה "מוסיקת רקע" לשיחה שלנו. פחות נעים. אבל היה טוב להיפגש ולדבר, שמחה שעשינו זאת.
היום אנחנו יוצאים צפונה עם בתי ומשפחתה לטיול ובילוי משפחתי. הם יזמו את זה ואנחנו נענינו בשמחה. מאמינה שיהיה כיף, לא משנה איפה נטייל ומה נעשה, רק מלהיות ביחד. אפילו מזג האוויר נראה שהוא לטובתנו.
המשך שבוע טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה