בפרק ההוא בפודקסט של ג'רמי פוגל שהזכרתי במדור השרביט החם, ששאל "מה זאת אהבה?" בעיקר טילטל אותי עניין האוקסיטוצין. אני לא יודעת באמת לומר למה.
הרי שמעתי כבר בעבר על הורמון ה"אהבה" הזה, וכמובן גם על הדופמין המשתחרר בעקבות מעשה האהבה, למשל. הורמון העונג.
אבל משום מה כאשר ד"ר ליאת יקיר דיברה ופירטה את מה שעושה לנו שחרור האוקסיטוצין בגוף, ואת שלל הדרכים שבהן ניתן לגרום באופן יזום לשחרורו בגופנו - נפל לי פתאום איזה אסימון.
עלו בזכרוני פתאום מחקרים עליהם שמעתי פעם שגילו, שאם לא נוגעים בתינוק במשך חודשיים מרגע לידתו הוא ימות.
חשבתי על אינספור הפעמים ששמעתי, מאנשים שונים, ממורים שונים, שאנחנו זקוקים למערכות יחסים כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ומים ואוכל.
בפרק הזה בפודקסט ג'רמי (שהוא כנראה סטלן גדול בלי קשר) הביע את רצונו לקבל אוקסיטוצין באופן מלאכותי, כדי להגביר את היכולת שלו להרגיש אהבה. אבל אם הבנתי נכון, מספיק גם מגע יד מלטפת, מבט חם ואוהב, חיבוק של עשרים שניות, מעשה של טוב לב או נדיבות - כדי לשחרר אוקסיטוצין באופן טבעי, ולגרום לנו להרגיש טוב יותר, פחות לפחד, יותר לאהוב, יותר לתת אמון.
וכשדיברו על טוב לב או נדיבות, דיברו בעיקר על עשייה למען האחר, לא על כך שיעשו עבורי. נתינה ועזרה ואמפתיה לאחרים - מגבירה את ייצור האוקסיטוצין. לעשות עבור אחרים עושה לנו טוב.
אמא שלי טוענת שלה זה בכלל לא עושה טוב לעשות עבור אחרים. אבל אצלה משהו באמת השתבש אי אז במהלך חייה, משהו נשרט באופן בלתי הפיך. לא איזו טראומה גדולה, אבל הרבה מאד פגיעות קטנות לאורך השנים - אבל לא זה הנושא שלי היום.
בפודקסט נאמר גם שאצל ילדים עם אוטיזם נצפו רמות נמוכות מדי של אוקסיטוצין. שאולי בעזרת מתן ההורמון הזה ניתן לשפר את יכולת התקשורת של הילדים האלה עם סביבתם. להגביר את הקשר. זה די מהפכני, להרגשתי.
אז כל עוד לא ניתן לקנות בבית המרקחת אבקת אוקסיטוצין או טיפות או כדורים - אני ממליצה על חיבוקים, על מילה טובה, על הקשבה ואמפתיה, על יד רכה ומלטפת, על עזרה ונדיבות כלפי אחרים - כנראה שזה עושה פלאים ותורם לשיפור איכות חיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה