השרביט החם - שכנים

הנושא הזה יכול לספק לי לפחות עשרה פוסטים, אני חושבת. שכנים - וואו.

כבר היו לי שכנים שהפכו לחברים הכי טובים, ושכנים שבגללם נאלצתי למסור את הכלבה שלי, שהנביחות שלה הפכו לנושא השיחה מספר אחד של כמה משפחות בבניין. היו לי שכנים שעישנו במרפסת שלהם ישר לתוך הסלון שלי, ושכנים שזרקו את שאריות האוכל והאריזות הריקות שלהם מהחלון לגינה ולחנייה של הבניין. היו לי שכנים שכל שני וחמישי באו לבקש משהו בהשאלה ושכחו להחזיר. ואני לא מדברת על סוכר אלא על כסאות, מזרונים ועוד כאלה.

היו לי שכנים שטיפלתי וטיילתי עם הכלב שלהם כשנסעו לחופשות והם האכילו את החתולים שלי כאשר אנחנו נסענו, והיו שכנים שילדיהם עשו בייבי סיטר לילדים שלי. 

כשבנינו את הבית הנוכחי קיבלתי הצצה מוקדמת לסוג האנשים שגרים כאן ברחוב שלי. קנינו אז את המגרש ריק עם תוכניות בנייה מאושרות, וכיוון שקשה מאד לאשר כאן באזור תכניות בנייה וזה לוקח המון זמן, לא שינינו שום דבר חיצוני, לפחות, כדי לא לעכב את בניית הבית. חלק מתכנית הבנייה כלל שביל גישה מהרחוב אל הבית (שהוא עורפי), ולצורך סלילת שביל הגישה היה צורך לעקור עץ. בעצם היה צורך לעקור ארבעה עצים, שלושה עבור הגישה לשכן הדו-משפחתי שלנו (בנינו את הבית יחד) ואחד עבור הגישה אלינו.

האמת שהצטערתי מאד כשגיליתי על הצורך הזה לעקור את העצים האלה (שהיו מסוג פיקוס כלשהו) שהיו החלק הכי יפה, לדעתי, במגרש. אבל בנוסף לחוסר היכולת/רצון לשנות את תכניות הבנייה, לא היתה גישה אחרת למגרש, והמהנדסים גם הבהירות לנו שהשורשים של העצים האלה יעשו לנו נזקים ביסודות ובאיטום של הבית, וגם שהם מאכלסים עטלפים שיירקו על קירות הבית ויהוו מטרד של ממש. 

ביום שהגיעו לעקור את העצים התקשר אל T מישהו שהזדהה כ"פקיד היערות" במשרד החקלאות והורה לו לעצור את העקירה, כי מדובר בעץ מוגן ואין לנו היתר לעקור אותו. התברר שכמה שכנים התעצבנו מהכוונה שלנו לעקור את העצים (שוב, אני מבינה אותם, אבל לא היתה לנו ברירה) וניסו לנקוט צעדים כדי לעצור בעדנו. 

לא אלאה בפרטים מיותרים, בסוף לא רק שהעץ לא היה בכלל מהסוג המוגן (יש הבדל, מסתבר, בין פיקוס ארץ ישראל ופיקוס השדרה או זן אחר...אחד מהם כן מוגן והאחרים לא). לא היה צו בית משפט שהורה לעצור את העקירה וגם אם היו מנסים (וכנראה לא מצליחים) להשיג כזה צו, העצים כבר היו עקורים. אחר כך יצרו איתנו קשר מהקרן הקיימת והגענו להסכמה שבמקום העצים שעקרנו ניטע עצים חדשים, מה שגם ככה התכוונו לעשות, במקומות אחרים בגינה. זה לא הסיפור, הסיפור הוא התגובה של השכנים, שאפילו לא ניגשו לדבר איתנו על זה לפני שפנו לרשויות לעצור בעדנו. 

זה היה הסיפתח לשל "שכנות" ברחוב שלנו. זמן מה לאחר שעברנו לגור, הקימה 'שלהבת' (היחידה שהיא באמת מקסימה) קבוצת וואטסאפ של הרחוב (וכמה רחובות קטנים שמסתעפים ממנו) ובהתכתבויות שם אני רואה שהם לפחות עקביים, חבורת השכנים שלי. 

פעם אחת מישהו הזמין משטרה למשפחה שהכלב שלה נבח בתשע בערב. שיהיה ברור, לכל השכנים יש כלבים וכולם נובחים המון. אז מה קרה פתאום? לא ברור. ועוד בתשע. לא תגידו אחת בלילה!

כל הזמן יש מריבות על חניה ברחוב - כלומר בשטח ציבורי. מה זאת אומרת? לכל הבתים ברחוב יש חניה שהיא חלק מהבית, אבל כמעט אף אחד לא חונה בפנים, חלקם כי מתעצלים וחלקם כי יש להם יותר מכוניות מאשר מקום חניה. אז חונים ברחוב, וכל אחד חושב ששטח הרחוב שקרוב לבית שלו הוא "שלו", ומתעצבן כשמישהו אחר חונה שם. 

ראיתי גם התעצבנויות על "רכב שלא זז המון זמן" (כולל תמונה בוואטסאפ) שהתברר שהיה של קרוב משפחה שנסע לחו"ל לתקופה. מה מפריע לכם שהרכב חונה ולא זז? זה רחוב, זה שטח ציבורי, מה זה עניינכם בכלל?

לשכנים בדו משפחתי שלי יש שלוש מכוניות. שני רכבי חברה ורכב פרטי אחד. יש להם שני מקומות חניה בתוך שביל הגישה אבל רק רכב אחד חונה שם, כי במקום החניה השני הם העמידו טרמפולינה לילדים. כלומר שניים מהרכבים שלהם חונים ברחוב. יום אחד אחת השכנות נכנסה לשביל הגישה שלהם (המשותף לנו), צילמה את הטרמפולינה והתלוננה בקבוצת הוואטסאפ על "בזבוז" מקום חניה פרטי. כאילו זה עניינה מה כל שכן בוחר לעשות עם החניה הפרטית שלו. 

כתוצאה מכך התעצבנה השכנה ה"דו" שלנו והחליטה לחסום את הכניסה לשביל הגישה (המשותף לנו) עם שער חשמלי. 

לצורך זה היא היתה זקוקה להסכמתנו, ואנחנו הסכמנו בחוסר רצון בולט אבל הצבנו כמה תנאים. כיון ששביל הגישה ארוך והכניסה אליו מהרחוב רחוק מהבית שלנו, דרשנו שהולכי רגל יוכלו לעבור באופן חופשי - כלומר שהשער לא יחסום את כל המעבר. זה היה או זה או שהם יתקינו אינטרקום שבו אנשים יוכלו להתקשר אלינו ונפתח להם מרחוק את השער, מה שהיה מייקר מאד את כל המבצע. בלית ברירה הם הסכימו להקים שער עם פתח להולכי רגל, ובכך בעצם לא פתרו את עניין השכנים שנכנסים לשביל הגישה ומצלמים להם את הטרמפולינה. 

את השער הזה פתחנו בהתחלה באמצעות אפליקציה ייעודית, שלפעמים פעלה ולפעמים לא פעלה, ואחר כך באמצעות התקשרות למספר טלפון סלולרי - שלפעמים פועל ולפעמים לא פועל, ובסך הכל השער הזה מהווה טירחה יותר מכל דבר אחר. בנוסף, בגלל שבחניה שבשביל הגישה עומד הרכב שהם בקושי מזיזים וטרמפולינה אחת, היחידים כמעט שצריכים להשתמש בשער אלה אנחנו, שבכלל לא רצינו אותו. חלם, כבר אמרתי? 

בקורונה קבוצת הוואטסאפ היתה דווקא יותר נחמדה, אנשים עשו סדר בבית והציעו אלה לאלה משחקים וצעצועים ישנים, ארגנו יציאה לרחוב למחוא כפיים לצוותי הרפואה ושאר פעילויות חיוביות של שכנים.

כמובן שיש תמיד את השכנה ששואלת מתי מפנים את הגזם או את הזבל, את השכן שתמיד מאבד את החתול או הכלב ומבקש עזרה, ועכשיו שאלו על ילדים שמוכנים לטייל עם כלבים תמורת תשלום. 

תמיד יש את השכנים שעושים מסיבה לילד בקולי קולות או מחליט לקדוח בשבת בצהריים, וגם יש את השכן שעושה על האש ביום כיפור - היתרון שלנו הוא שכאשר אנחנו סוגרים את כל החלונות (זיגוג כפול) אנחנו פשוט לא שומעים כלום ולא מריחים כלום. אנחנו כמעט לא משתתפים בשיחות הלפעמים הזויות בקבוצה, ורק נענים לבקשות עזרה למיניהן. 

אנחנו מנסים להיות שכנים שקטים וטובים, ולהתעלם מחלק מההתכתבויות ההזויות בקבוצה. ולהתפלא בכל פעם מחדש איך "זכינו" באוסף של שכנים כל כך מוזרים.