ביום שני בארבעים מעלות חום שחררו לבסוף את אבא שלי מבית החולים.
כ"מתנת שחרור" בישרו לו שאמנם בצינתור לא נמצאו עוד עורקים חסומים, מעבר לאחד שבו הכניסו סטנט, אבל בבדיקת "אקו לב" שעשו לו גילו מסתם פגום, שמן הסתם כבר פגום הרבה זמן אבל כנראה לאחרונה מצבו החמיר, וייתכן שיהיה צורך גם אותו לתקן.
אני מייד נלחצתי (כי מכירה ניתוחי לב פתוח להחלפת מסתמים, ממש לא פיקניק) אבל הרופא הרגיע אותי שברוב המקרים ניתן גם את זה כיום לעשות באמצעות צינתור. כך או אחרת אני מאמינה שאף אחד לא ממהר לצנתר את אבא (אמרתי שהוא בן 87) כל כך מהר, וממילא הוא צריך להתאושש עכשיו וגם לעבור שיקום, ועוד אקו וגם אקו במאמץ..........בקיצור שום דבר לא בוער ובכל מקרה כדאי שיילך למומחה ויקבל יותר מחוות דעת אחת.
אז קיבלנו מכתב שחרור ארוך ומפורט ורשימת תרופות מרשימה. עד האירוע אבא שלי לא לקח כלום פרט לויטמינים ואספירין (על דעת עצמו) וטיפות עיניים נגד הגלאוקומה שלו. עכשיו יש לו מדללי דם (בנוסף על האספירין, במינון גבוה יותר), תרופות להורדת כולסטרול (שאין לו) ולהורדת לחץ דם (שאין לו) ועוד כל מיני שאני לא מכירה. אני מאד מקווה שלאחר מפגש אחד על אחד עם הקרדיולוג יעשו לו קצת סדר בתרופות. למשל לחץ הדם שלו ברגיל נמוך (110/70) ואני חוששת שתרופת להורדת לחץ דם תוריד לו את זה יותר מדי.
כיון שאבא שלי הוא מי שהוא, הוא התעקש שבדרך הביתה נעבור במכבי פארם ונקנה את התרופות ואת הויטמינים. לא זוכרת אם כבר הזכרתי כאן שאבא שלי הוא טיפוס של "אם כבר יוצאים מהבית אז צריך לנצל את ההזדמנות לדחוס כמה שיותר פעילויות". היה חם נורא וזו היתה הפעם הראשונה שהוא יצא החוצה מאז ההתקף, אבל לא היה עם מי לדבר. נסענו למכבי פארם. היה מפוצץ באנשים (אין מגבלת קורונה כבר על העניין הזה?) כמובן שהורי לקחו מספר ורק אז התחילו לשוטט בין המדפים לחפש את הויטמינים והמינרלים שהם צורכים בשוטף, אז הם היו בלחץ של זמן להספיק למצוא הכל לפני שיקראו את המספר שלהם.
זה התרחיש שאני זוכרת מימי ילדותי. יש לחץ ואז הם מתחילים להתעצבן זה על זה ולריב. הוא מתעקש לחפש תרופות של מכבי (כי הן זולות יותר) והיא רק רוצה מהר מהר ולא חשוב מה התוצרת וכמה זה עולה. ואז מגיעים לדלפק כי קראו את המספר שלהם, ולרוקח אין את הסידן שהם צריכים אלא רק עם ויטמין D, שאותו הם כבר לקחו בנפרד ו.........לא אלאה בפרטים. תוך כדי תהליך הם ממשיכים לריב.
בניגוד לימי ילדותי, לא התרגשתי ולא נבהלתי מחילופי הדברים ביניהם. ובניגוד לימי בגרותי הצעירים, לא התעצבנתי. סיימנו לקחת את כל התרופות שלה ושלו והויטמינים והכל, אספנו לשקית גדולה שהרוקח (עתיר הסבלנות) סיפק לנו, וחזרנו לרכב.
כשהגענו לאחוזה אבא התעקש לרדת במרפאה לעדכן את האחיות/אחים והרופאות במצבו עוד לפני שהגענו הביתה. זה היה חייב להיות באותו הרגע, לא יכול היה להמתין לאחר כך. ואז ברגע שעצרתי את הרכב גם אמא שלי יצאה, עם השקיות והתיק מבית החולים - וכך הם שלחו אותי הביתה בלי שבכלל הספקתי לנסוע עד לבית שלהם ונעלמו במרפאה של האחוזה. הרמתי ידיים, אי אפשר להתעקש איתם כאשר הם ככה.
בסך הכל בינתיים הוא בסדר, מארגן לעצמו את התורים ואת הבדיקות ואת השיקום לב - ואני מודה לאלוהים שהוא עדיין עצמאי ואני עדיין לא צריכה לעשות עבורו את כל הדברים האלה. גם זה יגיע כנראה.
שאר השבוע התנהל פחות או יותר ברוגע. הייתי במספרה וקיבלתי דיקור/טווינה אצל 'שנטי' והתעמלתי גם בחוץ וגם בחדר כושר.
בני ומשפחתו המתוקה אמורים להגיע מבוסטון, כאשר בינתיים היו מקרי קורונה בגן של 'סביבוני' (לא בקבוצה שלו) אז הם החליטו לא לקחת אותו לגן עד הנסיעה, ליתר בטחון, וכמובן עשו שלושתם בדיקת קורונה לקראת הטיסה. מחכה לשמוע שכולם שליליים (בני וכלתי מחוסנים). בנוסף ברור שיש צורך בעוד בלת"מים לפני הנסיעה - וברור שבנוסף לכל, מישהו נכנס ברכב שלהם מאחור כאשר הם נאלצו (ואף הצליחו) לבלום בלימת פתח, אז עכשיו יש גם ענייני מוסך וביטוח ברגע האחרון. וכל זה יחד עם הקטנצ'יק, כי כאמור הוא לא בגן.
לא נורא אבל ניג'וס ולא ממש מתאים לקראת הנסיעה.
לבני התחיל גם כאב גב חזק ומשונה - משהו צובט או שורף לו באמצע הגב - זה מרגיש עיצבי, לא שריר או שלד. הרופאה שלחה אותו לכירופרקט, אני שלחתי אותו לעשות קומפרסים קרים (כי חמים לא עזרו וכי דלקת לפעמים צריך פשוט לקרר) וליתר בטחון הוא קבע אצל 'שנטי' בשבוע הבא כאן בארץ. 'שנטי' חושבת שזה קשור לסטרס של כל התקופה האחרונה - בעיות הויזה של כלתי, הלחץ לקראת טיסה עם 'סביבוני' ובכלל שינוי מקום ואווירה ולחץ לקראת מה יהיה. ייתכן מאד שהיא צודקת. בכל מקרה לדעתי מתי שהוא יהיה צורך שגם אורתופד יבדוק אותו.
מה עוד? מייבש הכביסה שלי עושה רעשים משונים בזמן העבודה, ולמרות שהוא עובד ומייבש עדיין, אני חוששת שפתאום ישבוק. T טוען שהוא כבר עשה את שלו (קנינו אותו כמה שנים לפני שעברנו לבית הזה, ואנחנו כבר גרים כאן עשר וחצי שנים) אבל תיאמתי טכנאי ליום ראשון - אולי זה משהו פשוט שדווקא כדאי לתקן?
מעבד המזון (המג'ימיקס בן העשרים ומשהו שנה) גם הוא זקוק להחלפה - T הפיל בטעות את החלק העליון (המכסה) והוא נשבר. אצלנו מעבד מזון עובד שעות נוספות, בבישולים, אפייה וכמובן הכנת החומוס שהפכה לפעילות שבועית אצל T. אז חקרנו מעט והזמנו הפעם תוצרת בוש. יותר חזק מהנוכחי (1250 וואט במקום 850 וואט של הנוכחי) אבל זול משמעותית ממג'ימיקס בסדר גודל דומה.
בינתיים T הדביק את המכסה השבור בעזרת אפוקסי, וראו זה פלא: הוא עובד מצוין. זה יחזיק לפחות עד שמעבד המזון החדש יגיע.
ה-TP-LINK בסלון (שמשמש כ-access point ומספק WIFI לקומה הראשונה) שבק, אז גם את זה הייתי צריכה לקנות השבוע. החדש (של D-LINK) הרבה יותר חזק ובעל טווח קליטה רחוק יותר. דווקא מצוין לאור ביקורו המתקרב של בני, והצורך שלהם ב-WIFI בחדר אורחים.
מזג האוויר השתפר מאד ביומיים האחרונים, הלוואי וימשיך ככה כמה שיותר לפני שייפול עלינו הקיץ החם והלח והמחניק.
אני שומעת פה ושם חדשות (לא הרבה) ופשוט אין לי מילים. אין לי מילים למציאות ההזויה שבה אנחנו חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה