אני אוהבת בעלי חיים.
אני אוהבת לראות אותם בטבע, ואני אוהבת חיות מחמד.
לא היו לי חיות ביזאריות כמו קופים או תוכים מדברים, אפילו לא אוגרים. אולי בעצם באיזשהו זיכרון מעורפל אני זוכרת אפרוחים שכמובן לא החזיקו מעמד. לא זוכרת מנין הגיעו ומדוע.
אתחיל מהשורה התחתונה - אני אוהבת את כולם.
גם כלבים, גם חתולים.
לו יכולתי הייתי מגדלת פילים, חמורים, אפילו גדיים או טליים. הבעייה היתה מתחילה כנראה כשהם היו פוסקים להיות גורים.
יש לי מן תיאוריה כזאת שמעולם לא העמדתי במבחן, שגם לו היו נותנים לי מקק כלשהו ומפקידים את חייו בידי, לטפל ולטפח ולהאכיל ולדאוג - הייתי נקשרת אליו רגשית.
חיית המחמד הראשונה שהיתה לי היתה חתולה.
אחי נולד, הייתי בת חמש וחצי, וחתולה של חברים של הורי המליטה (אני ממש זוכרת איך שנסענו עד מוצא כדי להביא את הגורה הביתה), ומישהו כנראה המליץ להורי, שכדאי שתהיה לי חיית מחמד, כדי שלא אקנא באחי או משהו כזה.
לצערי אין לי תמונה של מיצי הקטנה והמתוקה.
סבתא שלי היתה מאכילה אותה כנראה, כי אני לא זוכרת את עצמי עושה זאת. לצורך עשיית צרכיה היינו נותנים לה לרדת למטה (גרנו בקומה שנייה, לא היתה לבניין שלנו דלת כניסה), ואני זוכרת איך התפעלתי מהאופן שבו מיצי היתה חופרת בחול, עושה את צרכיה ואז מכסה את הכל במיומנות מרשימה.
כדרכם של חתולים, מיצי החליטה שהיא החתולה של אחי התינוק. בכל פעם מחדש היינו מוצאים אותה איתו בעריסה. היא היתה עדינה איתו מאד ומעולם לא שלפה צפורניים.
לא, לא קינאתי. לא בעובדה שמיצי בחרה אותו על פני. גם לא בעובדה שכל שאר המשפחה העתיקה את כל תשומת הלב שהיתה עלי במשך חמש וחצי שנים אליו. כמוהם, וכמו מיצי, התאהבתי בו מהרגע הראשון, והתייחסתי לכל תשומת הלב המורעפת עליו כאל מובנת מאליה. טוב, אבל הפוסט הזה הוא לא על אחי.
את מיצי גנבו השכנים שגרו מרחק כמה בנינים מאיתנו במורד הרחוב. ראיתי אותה אצלם, זיהיתי אותה - למרות שטרחו לעטות סביב צווארה סרט אדום - הורי הלכו להתעמת איתם על כך, אבל שום דבר לא הועיל. לא קיבלנו את מיצי בחזרה.
חיית המחמד השנייה שלי היתה בארצות הברית. בוני היתה כלבה מסוג קולי (כמו 'לאסי') אבל כנראה לא לגמרי גזעית. השגנו אותה בגירסת ה"צער בעלי חיים" של לוס אנג'לס.
לצערי גם תמונה של בוני אין לי.
סיפרתי כאן פעם איך אבדו לי כמעט כל תמונות הילדות בפיצוץ צינור בבית הורי (הרבה אחרי שעזבתי את הבית, אחרי שהם עברו שוב לגור בארה"ב והשכירו את הבית שלהם כאן בארץ)?
לחברתי הטובה ביותר באותה התקופה, המכונה בבלוג ג'ינג'ית היו שני כלבים. שניהם מסוג טרייר כלשהו, ונראו בערך כך:
איכשהו אמא של 'ג'ינג'ית' הצליחה לשכנע את הורי לקחת כלב, כאשר עברנו דירה (מדירה שכורה בבית דירות לבית שכור), והיא גם באה איתנו לבחור אותו.
הורי היו חסרי ניסיון בכל הקשור לבעלי חיים, וזרמו עם כל מה שאני רציתי. אני כמובן עשיתי את הטעות הנפוצה של ילדים וחובבנים, ובחרתי את הגורה הכי שובבה ומתוקה במכלאה. אם לצטט את ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" - BIG MISTAKE, HUGE!
בוני היתה שובבה ומתוקה, לא ידענו איך לחנך אותה ולא הצלחנו להשתלט עליה. אהבנו אותה מאד, אבל היתה לה נטייה לקפוץ על אנשים, וכאשר האנשים היו קטנים כמו אחי, זה לא הסתיים בטוב. אני אהבתי אותה ושיחקתי איתה, אבל לא חושבת שטיילתי איתה, בעיקר כי היא היתה חזקה ופראית והיתה סכנה שהיא תפיל אותי אם אנסה ללכת איתה עם רצועה. בקיצור - לא היה לי מושג איך מתנהגים עם חיית מחמד, וגם להורי לא היה מושג. סבתא שלי דווקא היתה מומחית, היא גדלה בחווה מוקפת בעלי חיים, אבל כנראה שהיא מעולם לא אילפה את הכלבים שהיו לה בחווה, ובוני נותרה פראית וללא שליטה.
הורי התעקשו שהיא לא תיכנס הביתה, ולכן היא חיה בחניה (שהיתה מקורה וסגורה) במזג אוויר סגרירי, ושאר הזמן היתה בחצר. לדעתי היא הספיקה לחיות אצלנו פחות משנה, כאשר פקדה את האזור שלנו רעידת אדמה חזקה (בעוצמה 7.2 בסולם ריכטר), שבין היתר הפילה את כל חומות החצר, ובוני נבהלה כנראה וברחה. חודשים רבים חיפשנו אותה, גם ברחובות וגם במקלטים לחיות, למקרה שמישהו מצא אותה ואסף אותה מהרחוב, ללא הועיל.
חיית המחמד הבאה שלי היתה כבר בארץ, בגיל 15, כאשר שוב גרנו בדירה שכורה, אבל הבית שלנו בהרצליה היה בשלבי בנייה מתקדמים, והצלחתי לשכנע את הורי - שוב - לקחת גור.
הפעם אמנם יש לי תמונה, מטושטשת, סריקה של תמונה משנות השבעים. וינדי (כלומר WINDY, על שם השיר שמאד אהבתי בילדותי), היה רועה גרמני מעורב עם דני. כלב גדול. כשאימצתי אותו הוא נכנס בקלות בתוך כף ידי (שבעצמה מאד קטנה).
היתה המלטה אצל שכנים של חברה שלי מהכיתה, התפתיתי כמובן לקחת גור, שכנעתי את הורי שהפעם הוא באחריותי המלאה - לרדת לטייל איתו, לחנך אותו, להאכיל אותו - הכל. והשתמשתי בטיעון הידוע, שעוד מעט אנחנו עוברים לבית עם גינה ו......הם הסכימו.
ובחודשים הראשונים עמדתי במילתי. ירדתי עם וינדי בכל שעות היום, בקור ובחום. ניקיתי את המרפסת, שבה הוא ישן עד שלמד להתאפק ולעשות את צרכיו בחוץ. שיחקתי איתו וטיפלתי בו והאכלתי אותו והייתי הבעלים המושלמת לכלב החדש והמתוק שלי.
מעט חינכתי אותו (לשבת, לתת יד) אבל מרגע שגדל, לא ידעתי לגרום לו לציית ולבוא או ללכת לידי (מה שנקרא בעגה הכלבית :רגלי), וכל עוד גרנו בבית דירות, תמיד הייתי צריכה ללכת איתו עם רצועה. כשעברנו, גרנו קרוב לים, אז טיולים לאורך החוף או על הגבעות שמעל החוף כבר היו קלים ומשוחררים יותר (אלא אם היו הרבה מתרחצים בחוף, ואז - רצועה).
גם וינדי חי בחצר או בחניה (שגם היא היתה חדר סגור ומקורה), בתיאוריה, אבל בפועל הוא הסתובב חופשי בכל הבית, מהר מאד למד לפתוח דלתות בעצמו (על ידי קפיצה על הידית), והפך להיות הכלב של כולם.
ברוב חוצפתי גם יצאתי לי לקורס מ"כים של הגדנ"ע בחופש הגדול, בלי לחשוב פעמיים על כך שעכשיו הורי יצטרכו לצאת איתו, להאכיל אותו....מה שנקרא סוף ידוע מראש. אבל זה עבר בשלום, וינדי מאד נקשר לאבא שלי וגם לסבתא שלי - שניהם היו מטיילים איתו בהעדרי - וסבתא שלי היתה מבשלת לו. אכלנו מרק עוף 365 ימים בשנה, שנקרא "המרק של וינדי", כדי שוינדי יאכל את הגרונות המבושלים שהיא הכינה לו.
התחביב של וינדי היה לרדוף אחרי מכוניות, וגם לקפוץ על אנשים (מה שגרם לו פעם אחת אפילו להיכנס להסגר לכמה ימים). לא ידענו אז על אילוף כלבים מקצועי, לא יודעת אפילו אם כבר היה אז דבר כזה. בכל מקרה לדעתי גם לו היה, הורי היו מתקמצנים על זה.
וינדי הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ולכן כאשר התחתנתי ועזבתי את הבית בגיל 20 (וחצי), הוא נשאר איתם. הוא המשיך לחיות אצלם עוד כמה שנים, ובסוף הורדם כאשר חלה בסרטן וכבר לא ניתן היה לעזור לו.
חיית המחמד הבאה שלי היתה כ', כלבת רועה גרמני שקיבלנו במתנה לחתונה מאחד מחבריו של T ללימודים.
כ' היתה סוג של הבת הבכורה שלנו. היא הפכה אותנו למשפחה. שנינו טיפלנו בה במסירות, גם T וגם אני. היא ישנה איתנו במיטה מהרגע הראשון, באה איתנו לחברים, לביקורים אצל ההורים, ולכל הטיולים שלנו בחופשות ברחבי הארץ.
היא אהבה לטייל ואהבה לשחות, אפילו לצלול. בטיול הראשון שלה, לאורך נחל כזיב, היא ישנה איתנו ברכב אחרי יום טיול ארוך ומפרך, שבו גם שחתה בנחל. בבוקר ראינו אותה הולכת מוזר - נתפסו לה השרירים ברגליים. זה היה חמוד ומצחיק.
כשירדנו איתה לסיני, היא ישנה איתנו באוהל, ובאמצע הלילה היתה יוצאת לשחיית לילה, ממש היתה צוללת בים ומוציאה משם דברים. אחר כך היתה חוזרת אלינו לאוהל וכמובן מתנערת ומעיפה עלינו את כל המים המלוחים והחול.
היא אהבה לנסוע במכונית, ואני זוכרת שחששתי שכל אחד שיעצור לידה ויפתח לה דלת של מכונית יוכל לפתות אותה להיכנס ולנסוע איתו.
כ' אהבה מאד מסטיקים, לועסת אותם במשך זמן רב - אבל בסוף כמובן בולעת. ברור לי שזה היה ממש לא בריא עבורה. היא גם אהבה עשן של סיגריות (T עישן באותן השנים, חלק נכבד מחברינו עישנו אז, נראה לי כל כך הזוי עכשיו) - והיתה מנסה לתפוס את העשן בפיה.
הבעייה היתה שכ' השתעממה לבד בבית - אני שירתתי בקבע והייתי שעות רבות בבסיס, T למד וגם עבד והיה גם הוא רוב היום מחוץ לבית. כ' נטתה לעשות נזקים בבית כאשר היתה בודדה ומשועממת. היא הרסה לנו בגדים, לעסה את התריסים, ובגילאים מאוחרים יותר נהגה ללעוס מגבונים וגם סבונים.
כשהיתה בערך בת שנתיים המליץ לנו הוטרינר להכניס אותה להריון, הוא טען שהיא תרגע אחרי ההמלטה וההתנהגות שלה תתמתן. שידכנו אותה לכלב של אחיה של 'קלי', שהיה צעיר ממנה - וזו היתה אהבה ממבט ראשון. כ' היתה אמא נהדרת. במהלך ההריון (שמונה שבועות) היא התכוננה לבואם של הגורים, "חפרה" ויצרה כל מיני פינות מסתור בסלון שבהן החביאה עצמות. נולדו לה שמונה גורים, כולם היו בריאים ויפים. שש גורות ושני זכרים. אחת מהגורות היתה קטנה יותר ושונה מהאחרים, זוכרת שקראתי לה "החברה שלי". נתנו לכ' ולגורים שלה את "חדר הילדים" שעדיין לא היה בשימוש, ויצרנו מחסום מחתיכת קרטון כדי שהגורים לא יסתובבו לנו בכל הבית. כ' היתה מניקה אותם, אוכלת את כל הצרכים שלהם - כדי להעלים כל זכר ולהגן מפני טורפים פוטנציאליים (שלא הסתובבו כמובן אצלנו בבית, אבל אינסטינקט זה אינסטינקט).
כשהיתה מתעייפת קצת מתיפקודה כאם, היתה קמה (ואז היינו שומעים את קולות ההתנתקות שלהם מהפטמות), מדלגת מעל למחסום ובאה להתפנק אצלנו קצת בסלון או בחדר השינה.
לאחרי כחודשיים/שלושה, כאשר התחלנו למסור את הגורים והיא שמה לב שהם נעלמים, היא התחילה לעקוב אחריהם ולספור אותם. היא היתה מרימה אותם בזה אחר זה מהצוואר, מניחה בדיוק את מחציתם מצד ימין של המיטה שלנו, המחצית השניה מצד שמאל, מתיישבת על המיטה ומשגיחה עליהם. אולי כך חשבה שגם אם יקרה משהו לחלקם, היא תציל את השאר. הוטרינר המליץ לנו להשאיר גור אחד בבית, אבל היינו די תפרנים ולא יכולנו להרשות לעצמנו להחזיק שני כלבים. בדיעבד הצטערתי, כי ייתכן שהחברה היתה מרגיעה אותה ומונעת את ההתנהגות שהגיעה אחר כך.
כשנכנסתי להריון עם בתי היא "הכינה" את הבית באותו האופן שבו עשתה כאשר היא עצמה היתה בהריון. מצאתי עצמות בכל מיני פינות מסתור בבית, היא ממש הזיזה רהיטים כדי להסתיר אוכל מאחוריהם. היא אגב היתה מאד מפונקת עם אוכל. T היה מביא לה שאריות מהמסעדה אותה ניהל, והיא היתה אוכלת רק את הבשר או העוף, מלקקת את הרוטב, אבל משאירה את כל הפחמימות והירקות.
היא היתה מסורה מאד לילדים שלי, באה איתי בלילה לכל הנקה, הולכת בצמוד לפעוטות כאשר התחילו לזחול וללכת והם יכלו להישען עליה בעת הצורך. הבעיות התחילו כאשר התחילו להגיע אליהם חברים, והיא הפכה מאד חשדנית ורכושנית כלפי ילדיי. היתה נובחת וחושפת שיניים והילדים פחדו. הייתי צריכה לסגור אותה בחדר כאשר הם הגיעו לשחק, ומאוחר יותר נאלצתי לכלוא אותה בחדר גם כאשר הגיעה המנקה או אורחים. היא התחילה לנבוח במהלך כל שעות היום כאשר לא היינו בבית והשכנים התלוננו. בסוף נאלצנו למסור אותה. מצאנו לה משפחה נחמדה שחיה במושב. היא התנהגה כמו כלבת שמירה, אז איפשרנו לה להיות כלבת שמירה. היה קשה להיפרד ממנה אבל כבר היה בלתי אפשרי לחיות איתה.
אחרי הסיפור עם כ' לא יכולתי להביא את עצמי להתחיל מחדש עם עוד כלב. בכלל, הייתי צריכה לנוח מחיות מחמד. היו לי שני ילדים קטנים, שנינו עבדנו, לקחנו פסק זמן מכל העניין הזה.
אבל אז כשילדיי היו בבית הספר היסודי, החתולה של השכנים שלנו המליטה, והופעל עלינו לחץ פיזי מתון לקחת גור.
על החתול פ' סיפרתי קצת בפוסט הזה. אחת הסיבות שלבסוף הסכמתי לקחת חתול היתה שלא חשבתי שאיקשר רגשית לחתול בדומה לאיך שנקשרתי לכלבים. אז זהו, שזה לא עובד ככה.
אמנם אין כמו האהבה והנאמנות של כלב, אבל יש יתרונות לחתול. לא צריך לצאת איתו לטיולים בחוץ, כאשר אנחנו נוסעים מספיק שמישהו מגיע פעם ביום להאכיל, לנקות את ארגז הצרכים ולתת ליטוף קטן.
נראה היה ש-ג' לא באמת ידע שהוא חתול. הוא אהב כמו כלב, כמו ילד. הוא דרש אהבה. הוא חילק את אהבתו לכולם, גם לזרים שהיו מגיעים אלינו הביתה. לא ידעתי שיש חתולים כאלה, וניקשרתי אליו אולי יותר מאשר לכל חיית מחמד אחרת שהיתה אי פעם. עד היום אני מדברת עליו באהבה ובגעגוע ודמעות חונקות את גרוני.
כאשר פ' נפטר, החלטנו להביא לג' חבר - אמנם הוא היה כבר בן 14, "זקן" במונחי חתול, אבל הוא היה מאד קשור ל-פ' ולא רצינו שיישאר לבד. לשם שינוי חיפשנו חתול גזעי לרכישה, ומצאנו את ד' - חתול סקוטי שמוט אוזניים קצר שיער.
ד' היה סקרן וידידותי מההתחלה, אבל בניגוד לג', הוא אהב להיות לידנו אבל לא עלינו. ג' היה מנצל כל הזדמנות לשבת או לשכב על על מי שאיפשר לו. ד' חיפש את קרבתנו, את חברתנו, אבל לא כל כך את המגע. לקח לנו זמן להתרגל לזה.
ד' היה כל כך סקרן שבהתחלה קרה שהוא נפל למרפסת של השכנים למטה, קפץ למרפסת של הדירה הצמודה אלינו, עשה כל מיני קונצים שעשו לי התקפת לב ממש. הוא היה חמוד ועדין ומעולם לא התקיף אף אחד, כמו פ' ז"ל, ולא גנב אוכל מהשולחן או מהשיש כמו ג'. הוא אהב לשחק וניסה לשחק עם ג', אבל בהתחלה ג' לא ממש התייחס אליו. מאוחר יותר ג' אובחן עם סכרת, ואז בדיעבד הבנו מדוע היה ירוד וחסר מצב רוח. התחלנו להזריק לו אינסולין פעמיים ביום, והחתול קם לתחייה ממש. הוא חי עוד שלוש וחצי שנים אחרי אבחון הסכרת, והשתולל עם ד' הצעיר כמו גור ממש.
כאשר ג' נפטר לבסוף, בגיל 17 וחצי, הבאנו לד' את ל' - גם היא סקוטית שמוטת אוזניים קצרת שיער (בעצם אבא שלה כזה, ואמא שלה בריטית).
ל' דומה באופייה לד', אבל יש לה כמה תכונות שמייחדות רק אותה.
כאשר היתה גורה היא כנראה הרגישה את הכאב שלי על אובדן ג' ואת הצורך שלי באהבה ופינוק, והתמסרה לגמרי. בכל השעות בהן הייתי בבית היא נדבקה אלי, גרגרה וליקקה והתמסרה לליטופים, והיתה בדיוק המזור שהייתי זקוקה לו בעת ההיא. זוכרת אותה עומדת בראש המדרגות שבין קומת הדירה לקומת הגג, שם היה חדר השינה שלנו, או בתחתיתן ומייללת שארים אותה ואקח אותה, כאילו מפחדת לעלות או לרדת. ממש התנהגה כמו תינוקת, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. עד שבאחת הפעמים שזה קרה, בני ראה את זה והתחיל להתפקע מצחוק. "כשאת לא בבית היא עולה ויורדת במדרגות חופשי" הוא אמר לי. חכמה החתלתולה הזאת.
כשעברנו דירה לבית הנוכחי גם ד' וגם ל' התאקלמו מייד, חוקרים כל פינה בבית בסקרנות החתולית האופיינית, ומשתלטים על החדרים ועל האזורים שבהם הרגישו בנוח.
פעם אחת ל' יצאה מהבית בלי ששמנו לב והלכה לאיבוד, חיפשנו אותה ארוכות יום שלם, ובסוף היא הגיבה לקריאות שמה ושמענו אותה מייללת מעבר לחומת הגינה שבינינו לבין השכנים. טיפסתי על סולם לראות היכן היא, וראיתי אותה יושבת מפוחדת ליד התרנגולות והברווזים שלהם ליד החומה הגבוהה, לא מבינה איך לקפוץ ולעבור לצד שלנו. הרמתי אותה והחזרתי אותה הביתה, ומאז זה לא קרה עוד.
כאשר מתקרב לו חתול לחלון מבחוץ היא נוהמת ומשתוללת כאילו היא נמרה ששומרת על הטריטוריה שלה, אבל יש ביניהם זגוגית אז אין לדעת אם היא סתם עושה רוח או שהיא באמת היתה מתקיפה לו ניתנה לה הזדמנות.
כיום החתול ד' בן 14 והחתולה ל' בת 11 - שניהם מתוקים ורגועים, נהדרים עם הנכדים שלנו, נראים מרוצים מהחיים. אין לי מושג מה יהיה כאשר אחד מהם יילך לעולמו החתולי, האם נמשיך במסורת של שתי חיות מחמד בכל רגע נתון או שלא. כרגע אנחנו נהנים מהם, נהנים מהעבודה שיש בבית מי שתמיד זקוק לנו ותמיד אוהב אותנו, מי שחמוד וכיף ללטף אבל לא דורש יותר מדי עבודה ומאמץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה