אוכל.
זה נושא שיכול להזין אינסוף פוסטים. והגעגוע למאכלים של הילדות, מיד מעלה המון זכרונות, חלקם מעלים חיוך וחלקם חונקים את הגרון בדמעות.
את הרעיון לנושא השרביט החם השבוע קיבלתי מטליק, אז תודה רבה טליק.
כאשר אני נזכרת בילדות שלי בהקשר של אוכל, הדבר הראשון שעולה הוא שכילדה הייתי אכלנית ממש גרועה. זה היה ממש עניין, כי הייתי חולנית מאד והיה שלב שרופאת הילדים אמרה לאמא שלי להאכיל אותי בכוח.
נו, טוב, זה כמובן לא עבד (ואמא שלי מכה על חטא על זה עד היום). זוכרת שקיבלתי ברזל ומולטיויטמין מגיל די צעיר.
ובכל זאת, ולמרות זאת, יש לי זכרונות ממש טובים ממאכלים מסוימים של הילדות.
אוקיי, אז נכון שרובם ככולם ממתקים. 😉
כן, בעיקר אהבתי ממתקים, וכיון שלא היתה "מגירת ממתקים" בבית, כאשר כבר היתה לי גישה לסוכר אז לפעמים פשוט נסחפתי.
למשל זוכרת את הפעם ההיא בגיל 8 שהייתי בקיטנת י.מ.ק.א בחופש הגדול, והיה לי כסף לאוטובוס (עשרים אגורות כדי לקחת את קו 19 עד לבית בקרית יובל), אבל אבא שלי אמר שהוא יאסוף אותי בסוף היום אחרי העבודה. אז בזבזתי את כל הכסף על ממתקים במזנון. ואז הודיעו לי שאבא התקשר מהעבודה והודיע שלא יוכל לאסוף אותי בסוף, ושביקש שאסע לבד באוטובוס. ולא נשאר לי כסף. לוויתי מחברה שגרה קרוב לי.מ.ק.א ולקחה אותי אליה הביתה כדי לבקש מהוריה. היה לי כל כך לא נעים.
או פעם אחרת, כבר כשגרנו בארצות הברית והיינו בחופשה עם כל המשפחה המורחבת - דודים ובני דודים - וקנו לכולנו "שערות סבתא". אף אחד מהילדים לא הצליח לסיים את שלו, לא אחי ולא בני הדודים שלי. הם כולם נתנו לי את שלהם, ואני סיימתי את של כולם. אני מתביישת לספר את זה אפילו.
אז למה אני מתגעגעת?
היה משקה שוקו אלוהי שקרובי משפחה היו שולחים לנו מארגנטינה שקראו לו "טודי"
זוכרת לחמניה עם גבינה לבנה 9% וזיתים שהיו מכינים לי לפיקניקים או לטיולי בית הספר.
לטיולים היו גם לפעמים שולחים אותי עם עוף קר (מכובס, כזה של המרק) עטוף בנייר כסף.
וואי, אילו זכרונות נהדרים מעלים בי המאכלים הפשוטים האלה עכשיו.
מה עוד?
בארוחות חגיגיות ונדירות סבתא שלי היתה מכינה ניוקי או פיצה (עם בצק עבה) הרבה לפני שבארץ בכלל הכירו את האוכל האיטלקי. ולפני שעברנו לארה"ב והכרנו שם את הפיצות דקות הבצק.
באופן כללי מרגע שסבתא שלי עברה לגור איתנו (בהתחלה יחד עם סבא שלי, שחלה בסרטן, ואחרי שהוא נפטר היא פשוט נשארה אצלנו), היא לקחה פיקוד על כל נושא הבישול (והכביסה, גיהוץ, תפירה וסריגה, וכמובן שמירה עלינו הילדים).
כשעברנו לארצות הברית היינו, תמיד עם המשפחה המורחבת, יוצאים בימי ראשון לפארקים הענקיים שם ועושים על האש. הטעם (ובעיקר הריח) של הסטייק או ה"פולקע" של הברביקיו בפארק צ'אטסוורת' עדיין מעורר בי זכרונות ילדות נעימים (וגם את בלוטות הרוק).
בקיטנה אחרת - בארצות הברית - זו של תנועת ה"צופות" (girl scouts) למדתי לאהוב תירס עם חמאה שהוכן על מדורה.
בכלל, המאכלים בארצות הברית היו קצת אחרים. הארטיקים נראו אחרת והיה להם גם טעם שונה.
ושוב מהילדות בירושלים מתגעגעת לסוכריות הגומי יין, שלולא ידעתי כמה הן מזיקות, משמינות וחסרות כל ערך תזונתי הייתי ממשיכה לזלול מהן גם היום
או את הקרמבו, שהורי קראו לו "גלידת חורף" כי האמינו שאתקרר אם אוכל גלידה בחורף.
ואת הארטיק המקורי עצמו, שהייתי קונה עם חברות בחנות על רחוב בורוכוב בעשר אגורות
אז אולי קצת עצוב שרוב זכרונותי וגעגועי לאוכל ילדות הם בכלל לממתקים........אבל וואלה - זה מה שהיה.
אז אני נזכרת בילדה שהייתי, שאהבה מתוק ולא ממש אהבה אוכל, והיתה עצובה חלק גדול מהזמן, וגם חיה חלק גדול מהזמן בפחד מכל דבר ומכל אחד.
אני מחבקת את הילדה הזאת, הילדה שהייתי. אני אומרת לה שהיא בסדר גמור, ושאני אוהבת אותה בדיוק כמו שהיא, ושאני לא אעזוב אותה בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה