יחסים לפני תוצאות

 יש לנו חדר ארונות מרווח ומתוכנן היטב. 

לכל אחד מאיתנו (T ואני) יש די מדפים, מגירות ואזורים לתלייה. 

ועדיין, כמעט בכל פעם שאני צריכה להשתמש בסולם כדי להוריד או להעלות משהו ממדף או מתלה גבוה, אני מוצאת שעלי לתמרן בין אוסף של בגדים של T שהונחו שם

וכאשר אני צריכה לשבת כדי לגרוב גרביים או לעיתים אף ללבוש מכנסיים (כי לא תמיד מצליחה בעמידה) - אני נאלצת להתיישב על ערימה של בגדיו המונחים על השרפרף. 

 ובדרך כלל אני מסתדרת עם זה, וכמו שאומרים "יודע צדיק נפש בהמתו" - ככה הוא T, הוא לא יטרח לתלות בגד על קולב או לקפל אותו על מדף. אחרי השימוש זה יושלך על הסולם או על השרפרף (או על משענת הכיסא בפינת העבודה) או לעיתים רחוקות גם יגיע לסל הכביסה. 

ואני למדתי לחיות עם זה, לשבת על ערימת הבגדים כאשר אני גורבת גרביים, להסיט בעדינות את הבגדים שעל הסולם כשאני צריכה לעלות. 

לפעמים אני מתלבשת על העניין ותולה או מקפלת או לוקחת (אם צריך) לכביסה.

הבוקר (חמש וחצי בבוקר - בהתלבשי לקראת הליכת הבוקר, עדיין מעט אפופת שינה) בבואי להתיישב על השרפרף, ערימת הבגדים היתה כה גבוהה ותלולה שפשוט אי אפשר היה לשבת (לא צילמתי את זה, בתמונה כאן השרפרף נראה כפי שהוא עכשיו), ופשוט העברתי את כל מה שהונח שם אחר כבוד אל הסולם. זו לא היתה שעה להתחיל לסדר או למיין, מבחיינתי. 

כשחזרנו איש איש מהליכתו (בבוקר אנחנו הולכים כל אחד בנפרד, מסלול שונה, מספר קילומטרים שונה) ועלינו להתקלח, אמרתי ל-T "סליחה שהעברתי את כל הבגדים שלך אל הסולם, פשוט כבר לא ניתן היה לשבת על השרפרף מרוב בגדים". 

אז הוא אמר "סליחה שאני לא משתנה". 

והתחיל לתלות חלק מן הבגדים, לקפל אחרים, וכמובן להשאיר את רובם על הסולם. 

וחשבתי על זה אחר כך - יכולתי להתעצבן, לנזוף, לצעוק - ולקבל תגובה לגמרי אחרת. 

יכולתי גם לא לומר כלום - ולהמשיך לקפל ולתלות ולמיין במקומו, אבל אז הוא לא היה יודע כמה שזה מפריע לי.