מעט אופטימיות

 מזג האוויר בשבוע האחרון פשוט מושלם, ואני נהנית מכל היבט שלו.

נהנית שאנחנו כבר ישנים מתחת לשמיכות הפוך (סליחה, מוֹךְ, אני יודעת שפוך זה בפולנית).

נהנית שעדיין נעים גם בשעות הבוקר המוקדמות ומספיק לצאת להליכה עם שתי שכבות מעל לחולצת הספורט (טוב, נו, גם עם כובע ושרוולון על הצוואר), וכן נהנית שלא יורד גשם למרות שזה גם מעורר בי קצת רגשות אשם כי צריך גשם. תמיד. 

נהנית שאני לא לגמרי שטופת זיעה בכל פעם שאני עושה הליכה. כן, ברור שאני מזיעה, אבל בקטנה.

נהנית שבאמצע היום אפשר ללכת עם בגדים קלים, אפילו קצרים אם נמצאים בחוץ מספיק זמן. 

נהנית שבערב אפשר להדליק את האח אבל רק לכמה דקות, והבית נעים. 

סיימתי לקרוא את "הביקור" של הילה בלום ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מזמן לא קראתי ספר שבו הסופרת כל כך מאוהבת במילים של עצמה ובסגנון הכתיבה של עצמה ברמה כזאת שזה פשוט פוגם ברצף ובעלילה. וכן, היא בנתה איזה מתח סביב נושא סתמי לחלוטין, קפצה אחורה וקדימה ברצף הכרונולוגי באופן לגמרי מוגזם, ובסוף בכוונה השאירה נושא מרכזי לגמרי פתוח, בצורה כל כך יומרנית ש....נו, לא אמהר לקרוא את הספר הבא שלה, אם ייצא אי פעם (כן זה היה סיפרה הראשון, עד כמה שאני יודעת). 

עכשיו אני קוראת את "ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן, וגם זה סיפרו הראשון. נקווה שהפעם לא צפויה לי אכזבה. בינתיים הוא טוב. 

התחלתי לצפות בעונה החדשה של "הכתר" והלב פשוט מתכווץ כשאני רואה את דיאנה הצעירה, התמימה, ההרפתקנית - פוסעת בעינים די פקוחות (למרות חוסר הניסיון והתמימות, היא הבינה עוד לפני החתונה פחות או יותר למה היא נכנסת) לגיהנום הזה שנקרא ארמון בקינגהאם ומשפחת המלוכה. 

מעניין גם לראות את תחילתה של כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלת אנגליה. ההבדל התהומי בין האופי שלה לבין כל אנשי האצולה (בקבינט ובפרלמנט) והמלוכה (בארמון) והיחס שהיא מקבלת, והיחס שהיא מחזירה. זה ממש מרתק ולמרות שאין לי זמן לצפות בבינג' בכל הסידרה, מוצאת את עצמי מחכה בכל פעם לראות את הפרק הבא. 

טיילנו שוב השבוע אבל הפעם קרוב לבית - באזור עמק חפר יש את "אגמון חפר" שגם הוא, כמו אגמון החולה, מהווה אטרקציה למגוון רחב של ציפורים, וכרגע יש בו בין היתר המון שקנאים. נסענו לשם עם 'שותפנו' ו'שריתה' והלכנו גם מעט ברגל, ובסוף ישבנו לעשות פיקניק קטן - זה היה נחמד מאד. 

גם לכאן T הביא את המצלמה שלו אבל עדיין לא הוריד את התמונות כך שאני לא יכולה לצרף אותן לכאן עדיין. 

עוד מעט נצא לאסוף את נוקת מהגן. היא קיבלה חיסון (בעצם הרבה חיסונים בו זמנית) והיתה קצת מסכנה יום אחד אבל נראה שהתגברה על זה.

הערב בתי ומשפחתה מוזמנים לאמו של חתני, אבל אולי יגיעו אלינו מחר. מתגעגעת לילדים (את נוקת נראה עוד מעט אבל חכמוד ונשמותק כבר אצל הסבתא השנייה שלהם) אבל דווקא מתאים לי ששי בערב בשקט עם ספר או טלוויזיה. 

גיסתי סיימה את ההקרנות שלה השבוע וכעת נמצאת בשלב הכי קשה, מתברר, של החלמה מהכוויה הקשה שהן גרמו ומהחולשה הכללית שזה גרם. מקווה שכל יום שעובר וכל שבוע שמסתיים מקרב אותה לשלב שבו הסרטן הזה והניתוח והטיפולים יהפכו לזיכרון שהולך ומתרחק.

בתוך כל הבלגן של הבחירות שאולי מתקרבות בצעדי ענק והתחלואה הגוברת והקשקשת בתקשורת (שאני כבר כמעט לא מקשיבה לה), שמעתי שיש חיסונים בדרך לישראל ופתאום יכולתי לראות שמתי שהוא יחסית בקרוב, הורי יחוסנו והם ישתחררו מהסגר שכפו על עצמם באחוזה ויוכלו לבוא שוב לארוחות ששי אצלנו. ודווקא בפרט הקטן הזה פתאום החלטתי להיאחז ולהרשות לעצמי מעט אופטימיות.