בסוף אותו היום בו פרסמתי את הפוסט האחרון היה מעט יותר עמוס ממה שתוכנן.
אני הלכתי לחדר כושר בבוקר ונסעתי להביא את העוזרת כרגיל בצהריים.
ל-T היתה פגישה לא פשוטה בתל אביב עם אחד מלקוחותיו, שהעסק שלו ממש בצרות.
אחד התסכולים הגדולים בייעוץ עסקי הוא כשלקוחות לא מיישמים שום דבר שייעצת להם לעשות לטובתם ולטובת העסק. במיוחד בתקופות כל כך קשות כמו עכשיו.
והלקוח הספציפי הזה, לא רק שלא מיישם הנחיות ועצות, התברר שאין לו באמת מושג מה מצב העסק ועד כמה הוא הפסיד בחודשים האחרונים.
שזה תסכול עוד יותר גדול.
הוא חזר מהפגישה הזאת די גמור (מה גם שלא ישן כל כך טוב בלילה, כאבים בכתפיים ושרירים שנתפסו). אכלנו צהריים אבל לא הספקנו לנוח.
האזכרה של חמותי תואמה עם גיסי לשעה חמש, אבל בשתיים בתי התקשרה שנוקת עם חום והכורסאות החדשות אמורות להגיע לקליניקה, האם אנחנו יכולים לעזור.
אז נסענו אליה, לקחנו את המפתח של הקליניקה (השתדלנו לא לבוא במגע עם נוקת המסכנה) וקיבלנו את הרהיטים החדשים. זו היתה הזדמנות לראות את הקליניקה החדשה והיא באמת יפה במקום שקט וכפרי ופסטורלי אבל גם נגיש יחסית ונוח להגעה למרות שהוא לא במרכז העיר (אני חושבת על כך שחלק מהלקוחות שלה הם נערים/נערות שאולי מגיעים באוטובוס).
לא היה לנו זמן להחזיר לה את המפתח כי נסענו משם ישר לאזכרה.
לשם שינוי מצאנו את חלקת הקבר בקלות ובמהירות. מאז שהתחילו לבנות את הבניינים ההזויים שם בבית קברות ירקון, הלכנו לאיבוד כמה וכמה פעמים, גם בהגעה וגם בעזיבה.
אבל הפעם זה היה חלק.
הגענו עוד לפני גיסי ואשתו, מה שכמעט אף פעם לא קורה.
היה חם מאד ולח מאד ולא היה לנו זמן להתעכב ולפטפט איתם, כי היינו צריכים לחזור כדי להקפיץ את העוזרת הביתה. לא זוכרת אם קיטרתי כבר שאם רוצים להגיע בתחבורה ציבורית מהיישוב שלנו אל היישוב שלה - מרחק עשר דקות נסיעה - צריך בין שניים לשלושה אוטובוסים. ושלוחות הזמנים שלהם לא מתואמים כמובן. לא שמפריע לי להסיע אותה הלוך ושוב, ממש לא. אבל יש ימים שזה מכביד.
בבית T הספיק להתקלח (אני כבר התקלחתי אחרי החדר כושר) ויצאנו כדי להחזיר אותה ולנסוע ל'מהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב. T היה כבר די עייף בשלב הזה, ובאוטומט נסע לכיוון רעננה במקום להקפיץ את העוזרת קודם הביתה. צחקנו קצת שלושתנו ("אולי תרצי לבוא איתנו לארוחת ערב אצל חברים?"), עשינו סיבוב פרסה והורדנו אותה, ויצאנו שוב לדרך.
היה מאד נחמד איתם, וגם טעים. 'ביוכימיה' דאגה לברר מבעוד מועד מה אנחנו (לא ) אוכלים בדיאטה, וזה היה כיף גדול. היא גם יצאה מידי פעם לעשן במרפסת, ואנחנו לא היינו צריכים לסבול מהעשן - זו היתה הקלה עצומה.
קיבלתי אצלה רעיון, כשראיתי שהיא הכינה לוח שנה עם התמונות של הילדים והנכדים שלהם. אמא שלי אוהבת מאד לוחות שנה (אני כבר שנים לא משתמשת, הכל אצלי במחשב מסונכרן עם הטלפון), והחלטתי להכין לה אחד כזה לראש השנה. ביוכימיה הכינה לוח שנה שולחני, אבל אני הכנתי לוח קלאסי לתלייה על הקיר. בנוסף לתמונות בחלקו העליון של הלוח, בגוף הלוח אפשר להכניס את ימי ההולדת ומועדים נוספים - וכך הכנסתי את כל ימי ההולדת של כולנו (של הורי, של המשפחה שלי כולל הנכדים ושל אחי) וימי הנישואים. זה יצא ממש נחמד.
למחרת בתי ביטלה את כל הטיפולים שלה כי לנוקת עלה החום ל-40 מעלות בלילה. בבוקר היא היתה עדיין חלשה אבל בלי חום.
הם התכוונו לבוא אלינו בששי בערב אבל הכל היה תלוי כמובן בנוקת ובמצב הבריאות שלה.
T הכין (לבקשתו של חכמוד) ניוקי בולונייז וגם המבורגרים, ותוספת ממש טעימה של מנגולד (חתני קרא לזה באיזה שם שלא הכרתי ואני לא זוכרת עכשיו).
בששי הוחלט שלא מוציאים את נוקת מהבית, ולכן נסענו אליהם עם הסירים.
והבאתי גם את משחק הקופסא החדש שקניתי לנכדים 'קטאן' (לא ג'וניור, המשחק "של המבוגרים") למקרה שיהיה לנו זמן וחשק לשחק.
נוקת היתה חמה מעט אבל במצב רוח טוב והלכה לישון בלי בעיות מיוחדות.
ארוחת הערב היתה טעימה ונעימה ונהדרת, ואחרי האוכל התיישבנו כולנו לשחק. כיון שרק ארבעה יכולים לשחק, הסתדרנו בזוגות (חתני עם חכמוד ו-T עם נשמותק, בתי ואני) ולמדנו את החוקים (היותר מסובכים מאלה של קטאן ג'וניור) תוך כדי משחק.
זה היה מהנה מאד אבל הקטנים פרשו באיזשהו שלב, הם היו די עייפים. הם רצו לבוא איתנו הביתה לישון אצלנו, ולכן רבצו להם על הספה מול הטלוויזיה עד שסיימנו את המשחק. מידי פעם באו לבדוק מה קורה, מי מוביל, מי כבר החליף יישוב לעיר, למי יש את קלף הצבא הגדול ביותר או הדרך הארוכה ביותר. בסוף (בעשר וחצי) T ניצח (איך לא?), ונסענו הביתה, תוך שאנחנו מפצירים בקטנים שגם אם יירדמו בדרך, יתעוררו כדי לעלות לחדר כי אין לנו כבר אפשרות להרים אותם (גדולים שכמותם) על הידיים.
הם ישנו כמו בולי עץ כמובן.
בבוקר הם נהנו מוופל בלגי/אמריקאי טעים ש-T הכין - ואז שוב רבצו על הספה. נראה לי שרצו להמשיך לישון. הצלחתי לפתות אותם לבנות בלגו (לא בא להם שום משחק אחר), והיה תענוג להתבונן במשחקי התפקידים שהם עשו בינם לבין עצמם תוך כדי בנייה.
כשבתי כבר היתה בדרך אלינו עם נוקת, נפלה הקטנה בשביל ליד ביתם ופתחה את השפה והיה בכי גדול והרבה דם - אז היא עשתה אחורה פנה וחזרה הביתה. בסוף הקטנה נרגעה ונרדמה, וכמובן שרואים עדיין את הפצע שהגליד ועדיין כואב אם היא נוגעת במשהו בטעות בשפתיה. מסכנונת קטנה.
בסוף חתני אסף את הילדים כשחזר מהאימון שלו. זה באמת היה סוף שבוע מלא אירועים.
בשבת אחרי הצהריים, למרות החום הגדול והלחות, ביקרנו את הורי מעבר לגדר בדיור המוגן. גם אחי ואחיינית1 הגיעו, והיה נחמד לשבת יחד ולפטפט במשך כשעה וחצי/שעתיים. מה שכן, החלטתי שחייבים לקנות כסאות מתקפלים חדשים, כי אלה שלנו לא נוחים וגם נוטים להתפרק.
בראשון אמנם נוקת הלכה כבר לגן, אבל אלה עדיין ימי הסתגלות, והוזעקנו לבוא לאסוף אותה בצהריים בשעה שבתי היתה בפגישה. בהתחלה היא לא הבינה למה אנחנו שם, מזמן מזמן לא אספנו אותה מהגן, אבל מהר מאד חייכה ושיתפה פעולה עם השירים והמשחקים שלנו (גם היום כששוחחנו בוידאו היא ביקשה שנעשה ביחד "סבתא בישלה דייסה") עד שבתי הגיעה.
בדרך הספקנו לעצור בהום סנטר וקנינו כסאות מתקפלים חדשים, מקווה שעכשיו יהיה לנו הרבה יותר נוח במפגשי הגדר שלנו. יש לי הרגשה שהם ימשיכו להתקיים עוד הרבה הרבה חודשים.
אחר הצהריים נפגשתי עם 'מחברת' והיא כבר היתה במצב קצת יותר טוב. לא שאני לא דואגת לה, אבל הבנתי שהיא התחילה שוב טיפול אצל פסיכולוג חדש, שבינתיים עושה לה ממש טוב. מקווה שהיא תצליח למצוא עוד קצת שלווה, ולשחרר את הכעס הגדול שעדיין מקנן בה כלפי האקס שלה. די ברור לי שהיא נאחזת בכעס הזה, ושעד שלא תצליח קצת להרפות, לא משנה מה עוד יקרה בחייה, הכל יוכתם על ידי הכעס הזה. וגם ברור לי שלא פשוט להרפות מהכעס הזה. וגם מהתחושה שהיא לא יכולה לסמוך על עצמה, כי איך היא לא ראתה שמשהו כזה עומד לקרות....
היום שוב הייתי בטיפול סיני אצל 'שאנטי', ואז חדר כושר....השיגרה החדשה שלנו.
גיסתי מתאשפזת הערב לקראת הניתוח מחר, ואני בקשר עם אחי ומתעדכנת.
מחכה לשמוע גם מבני וכלתי - היא היתה חולה וגם אמורה להגיש מחר את בקשת חידוש הויזה....מחכה לשמוע מה קורה איתם.
וכאן בארצנו הקטנטונת שמעתי ברקע את מסיבת העיתונאים ההזויה של ראש ממשלתנו הקיסרי והחליפי והפרוייקטור ושר הבריאות......לשמוע ולא להאמין. אין לי כוח לזה כבר.
אני הלכתי לחדר כושר בבוקר ונסעתי להביא את העוזרת כרגיל בצהריים.
ל-T היתה פגישה לא פשוטה בתל אביב עם אחד מלקוחותיו, שהעסק שלו ממש בצרות.
אחד התסכולים הגדולים בייעוץ עסקי הוא כשלקוחות לא מיישמים שום דבר שייעצת להם לעשות לטובתם ולטובת העסק. במיוחד בתקופות כל כך קשות כמו עכשיו.
והלקוח הספציפי הזה, לא רק שלא מיישם הנחיות ועצות, התברר שאין לו באמת מושג מה מצב העסק ועד כמה הוא הפסיד בחודשים האחרונים.
שזה תסכול עוד יותר גדול.
הוא חזר מהפגישה הזאת די גמור (מה גם שלא ישן כל כך טוב בלילה, כאבים בכתפיים ושרירים שנתפסו). אכלנו צהריים אבל לא הספקנו לנוח.
האזכרה של חמותי תואמה עם גיסי לשעה חמש, אבל בשתיים בתי התקשרה שנוקת עם חום והכורסאות החדשות אמורות להגיע לקליניקה, האם אנחנו יכולים לעזור.
אז נסענו אליה, לקחנו את המפתח של הקליניקה (השתדלנו לא לבוא במגע עם נוקת המסכנה) וקיבלנו את הרהיטים החדשים. זו היתה הזדמנות לראות את הקליניקה החדשה והיא באמת יפה במקום שקט וכפרי ופסטורלי אבל גם נגיש יחסית ונוח להגעה למרות שהוא לא במרכז העיר (אני חושבת על כך שחלק מהלקוחות שלה הם נערים/נערות שאולי מגיעים באוטובוס).
לא היה לנו זמן להחזיר לה את המפתח כי נסענו משם ישר לאזכרה.
לשם שינוי מצאנו את חלקת הקבר בקלות ובמהירות. מאז שהתחילו לבנות את הבניינים ההזויים שם בבית קברות ירקון, הלכנו לאיבוד כמה וכמה פעמים, גם בהגעה וגם בעזיבה.
אבל הפעם זה היה חלק.
הגענו עוד לפני גיסי ואשתו, מה שכמעט אף פעם לא קורה.
היה חם מאד ולח מאד ולא היה לנו זמן להתעכב ולפטפט איתם, כי היינו צריכים לחזור כדי להקפיץ את העוזרת הביתה. לא זוכרת אם קיטרתי כבר שאם רוצים להגיע בתחבורה ציבורית מהיישוב שלנו אל היישוב שלה - מרחק עשר דקות נסיעה - צריך בין שניים לשלושה אוטובוסים. ושלוחות הזמנים שלהם לא מתואמים כמובן. לא שמפריע לי להסיע אותה הלוך ושוב, ממש לא. אבל יש ימים שזה מכביד.
בבית T הספיק להתקלח (אני כבר התקלחתי אחרי החדר כושר) ויצאנו כדי להחזיר אותה ולנסוע ל'מהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחת ערב. T היה כבר די עייף בשלב הזה, ובאוטומט נסע לכיוון רעננה במקום להקפיץ את העוזרת קודם הביתה. צחקנו קצת שלושתנו ("אולי תרצי לבוא איתנו לארוחת ערב אצל חברים?"), עשינו סיבוב פרסה והורדנו אותה, ויצאנו שוב לדרך.
היה מאד נחמד איתם, וגם טעים. 'ביוכימיה' דאגה לברר מבעוד מועד מה אנחנו (לא ) אוכלים בדיאטה, וזה היה כיף גדול. היא גם יצאה מידי פעם לעשן במרפסת, ואנחנו לא היינו צריכים לסבול מהעשן - זו היתה הקלה עצומה.
קיבלתי אצלה רעיון, כשראיתי שהיא הכינה לוח שנה עם התמונות של הילדים והנכדים שלהם. אמא שלי אוהבת מאד לוחות שנה (אני כבר שנים לא משתמשת, הכל אצלי במחשב מסונכרן עם הטלפון), והחלטתי להכין לה אחד כזה לראש השנה. ביוכימיה הכינה לוח שנה שולחני, אבל אני הכנתי לוח קלאסי לתלייה על הקיר. בנוסף לתמונות בחלקו העליון של הלוח, בגוף הלוח אפשר להכניס את ימי ההולדת ומועדים נוספים - וכך הכנסתי את כל ימי ההולדת של כולנו (של הורי, של המשפחה שלי כולל הנכדים ושל אחי) וימי הנישואים. זה יצא ממש נחמד.
למחרת בתי ביטלה את כל הטיפולים שלה כי לנוקת עלה החום ל-40 מעלות בלילה. בבוקר היא היתה עדיין חלשה אבל בלי חום.
הם התכוונו לבוא אלינו בששי בערב אבל הכל היה תלוי כמובן בנוקת ובמצב הבריאות שלה.
T הכין (לבקשתו של חכמוד) ניוקי בולונייז וגם המבורגרים, ותוספת ממש טעימה של מנגולד (חתני קרא לזה באיזה שם שלא הכרתי ואני לא זוכרת עכשיו).
בששי הוחלט שלא מוציאים את נוקת מהבית, ולכן נסענו אליהם עם הסירים.
והבאתי גם את משחק הקופסא החדש שקניתי לנכדים 'קטאן' (לא ג'וניור, המשחק "של המבוגרים") למקרה שיהיה לנו זמן וחשק לשחק.
נוקת היתה חמה מעט אבל במצב רוח טוב והלכה לישון בלי בעיות מיוחדות.
ארוחת הערב היתה טעימה ונעימה ונהדרת, ואחרי האוכל התיישבנו כולנו לשחק. כיון שרק ארבעה יכולים לשחק, הסתדרנו בזוגות (חתני עם חכמוד ו-T עם נשמותק, בתי ואני) ולמדנו את החוקים (היותר מסובכים מאלה של קטאן ג'וניור) תוך כדי משחק.
זה היה מהנה מאד אבל הקטנים פרשו באיזשהו שלב, הם היו די עייפים. הם רצו לבוא איתנו הביתה לישון אצלנו, ולכן רבצו להם על הספה מול הטלוויזיה עד שסיימנו את המשחק. מידי פעם באו לבדוק מה קורה, מי מוביל, מי כבר החליף יישוב לעיר, למי יש את קלף הצבא הגדול ביותר או הדרך הארוכה ביותר. בסוף (בעשר וחצי) T ניצח (איך לא?), ונסענו הביתה, תוך שאנחנו מפצירים בקטנים שגם אם יירדמו בדרך, יתעוררו כדי לעלות לחדר כי אין לנו כבר אפשרות להרים אותם (גדולים שכמותם) על הידיים.
הם ישנו כמו בולי עץ כמובן.
בבוקר הם נהנו מוופל בלגי/אמריקאי טעים ש-T הכין - ואז שוב רבצו על הספה. נראה לי שרצו להמשיך לישון. הצלחתי לפתות אותם לבנות בלגו (לא בא להם שום משחק אחר), והיה תענוג להתבונן במשחקי התפקידים שהם עשו בינם לבין עצמם תוך כדי בנייה.
כשבתי כבר היתה בדרך אלינו עם נוקת, נפלה הקטנה בשביל ליד ביתם ופתחה את השפה והיה בכי גדול והרבה דם - אז היא עשתה אחורה פנה וחזרה הביתה. בסוף הקטנה נרגעה ונרדמה, וכמובן שרואים עדיין את הפצע שהגליד ועדיין כואב אם היא נוגעת במשהו בטעות בשפתיה. מסכנונת קטנה.
בסוף חתני אסף את הילדים כשחזר מהאימון שלו. זה באמת היה סוף שבוע מלא אירועים.
בשבת אחרי הצהריים, למרות החום הגדול והלחות, ביקרנו את הורי מעבר לגדר בדיור המוגן. גם אחי ואחיינית1 הגיעו, והיה נחמד לשבת יחד ולפטפט במשך כשעה וחצי/שעתיים. מה שכן, החלטתי שחייבים לקנות כסאות מתקפלים חדשים, כי אלה שלנו לא נוחים וגם נוטים להתפרק.
בראשון אמנם נוקת הלכה כבר לגן, אבל אלה עדיין ימי הסתגלות, והוזעקנו לבוא לאסוף אותה בצהריים בשעה שבתי היתה בפגישה. בהתחלה היא לא הבינה למה אנחנו שם, מזמן מזמן לא אספנו אותה מהגן, אבל מהר מאד חייכה ושיתפה פעולה עם השירים והמשחקים שלנו (גם היום כששוחחנו בוידאו היא ביקשה שנעשה ביחד "סבתא בישלה דייסה") עד שבתי הגיעה.
בדרך הספקנו לעצור בהום סנטר וקנינו כסאות מתקפלים חדשים, מקווה שעכשיו יהיה לנו הרבה יותר נוח במפגשי הגדר שלנו. יש לי הרגשה שהם ימשיכו להתקיים עוד הרבה הרבה חודשים.
אחר הצהריים נפגשתי עם 'מחברת' והיא כבר היתה במצב קצת יותר טוב. לא שאני לא דואגת לה, אבל הבנתי שהיא התחילה שוב טיפול אצל פסיכולוג חדש, שבינתיים עושה לה ממש טוב. מקווה שהיא תצליח למצוא עוד קצת שלווה, ולשחרר את הכעס הגדול שעדיין מקנן בה כלפי האקס שלה. די ברור לי שהיא נאחזת בכעס הזה, ושעד שלא תצליח קצת להרפות, לא משנה מה עוד יקרה בחייה, הכל יוכתם על ידי הכעס הזה. וגם ברור לי שלא פשוט להרפות מהכעס הזה. וגם מהתחושה שהיא לא יכולה לסמוך על עצמה, כי איך היא לא ראתה שמשהו כזה עומד לקרות....
היום שוב הייתי בטיפול סיני אצל 'שאנטי', ואז חדר כושר....השיגרה החדשה שלנו.
גיסתי מתאשפזת הערב לקראת הניתוח מחר, ואני בקשר עם אחי ומתעדכנת.
מחכה לשמוע גם מבני וכלתי - היא היתה חולה וגם אמורה להגיש מחר את בקשת חידוש הויזה....מחכה לשמוע מה קורה איתם.
וכאן בארצנו הקטנטונת שמעתי ברקע את מסיבת העיתונאים ההזויה של ראש ממשלתנו הקיסרי והחליפי והפרוייקטור ושר הבריאות......לשמוע ולא להאמין. אין לי כוח לזה כבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה