בראשון היה השיעור האחרון לשנת הלימודים הזו בתכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".
גם השיעור הזה על על החמלה - אבן המשאלות, כמו שמכנה את זה סוגיאל רינפוצ'ה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי".
נטלי הפנתה את תשומת לבנו לכך שהפרק על חמלה בספר מופיע דווקא בחלק המוקדש למוות. ובאמת החמלה מתעוררת אצלנו יותר בקלות, יותר מהר, כשמישהו נוטה למות.
ובעצם, כולנו נוטים למות - מרגע שאנחנו נולדים. אז למה לא ללמוד לפתח חמלה עוד לפני כן?
והיו לי כמה שיחות משמעותיות מאד במהלך התרגילים בשיעור.
אני אוהבת ללמוד באימושיין - מכל כך הרבה סיבות. הראשונה כמובן שנטלי לא מפסיקה לחדש ולהפתיע ולהעמיק את שיטת סאטיה. השנייה היא שבכל פעם שמישהו שואל שאלה או משתף משהו בכיתה, היא עובדת איתו כך שכולנו מרוויחים מזה. והשלישית היא שבעבודה בזוגות או בקבוצות בתרגילים בכיתה מתרגלים הלכה למעשה את החומר הנלמד. תענוג.
כרגיל עוד לא החלטתי אם להירשם להמשך של התכנית הזאת או לחזור ל"כיתת אמן" - לשם הולכות רוב החברות שלי המאמנות. הכי הייתי רוצה שנטלי תעשה שוב תכנית אימון זוגי, שעשיתי ממש אחרי שסיימתי קורס מאמנים ואני מרגישה שזה עוד לא לגמרי "יושב לי טוב".
אני יודעת שכבר חפרתי הרבה כאן על חמלה, אבל רוצה לתעד לעצמי דברים חשובים שעלו שוב בשיעור הזה:
- שבאינטראקציה עם אנשים רצוי שנזכור מראש שאנחנו עומדים להיבהל. אנחנו נבהלים כל הזמן. דברים קורים ואנשים מדברים ואנחנו דבר ראשון נבהלים. ואם אנחנו זוכרים את זה, ומוכנים לטפל בגוף לפני שאנחנו מגיבים למה שהבהיל אותנו, כל האינטראקציה תיראה אחרת.
- שחשוב להבין שההשלכות של האחר לא קשורות אלי. נכון שזה כאילו מופנה כלפי, אבל בעצם זה שלו. וככל שאפתח אליו יותר חמלה, מעשיו ודבריו יאבדו ממשמעותם כלפיי, מהשפעתם ומערכם. זה לא שאני אדישה, זה שאני מבינה שזה שלו, ולכן זה גם לא מאיים עלי וגם אני מסוגלת לתמוך בו אם הוא נסער. כי זה לא עלי. זה שלו.
- להבין שהבהלה שהזכרתי קודם גורמת לי להמנע משיחה. ושכמעט כל דבר אפשר לפתור בעזרת שיחה אמיתית. וחשוב לזכור גם שבשיחה 97% זה טון הדיבור. הטונציה. לא מה שאנחנו אומרים. זה איך שאנחנו אומרים. וגם שפת הגוף. במיוחד כלפי ילדים - אבל גם כלפי כל אחד. הטון קובע את אופי השיחה. בחמלה יש רוך, יש קירבה, יש אמפתיה.
- וכמובן משפט המפתח: יחסים לפני תוצאות. ויחסים זה בעצם תגובות. ומה שחשוב זה שנכיר את התגובות של עצמנו. ונכיר את התגובות של האחר. ואם תמיד נזכור שהיחסים והשיחות חשובים יותר מהכל, אז יגיעו גם התוצאות.
והשאיפה (שהיא לא פשוטה ליישום כמובן אבל זה משהו לשאוף אליו ולעבוד עליו) - היא להגיב על כל דבר באופן נינוח. לחיות מתוך נינוחות.....
ומשהו חשוב - אנשים לפעמים טועים וחושבים שחמלה כרוכה בוויתור. במחיקת הצרכים שלי או הרצון שלי.
וזה ממש לא נכון. אפשר להגיב בחמלה ועדיין לעמוד על שלך. פשוט בלי תוקפנות. תוך שיחה פתוחה וישרה.
ילד שלא רוצה להתקלח - למשל. לחמול אותו אין משמעו לוותר לו על המקלחת. לשאול אותו מה גורם לו לא לרצות להתקלח. לתת תוקף לרגשות שלו, לאפשר לו להבין מה מפריע לו, ומה יאפשר לו להסכים בלי התנגדות ובלי ויכוחים. אולי הוא עייף מדי וכדאי להעביר את שעת המקלחת לשעה מוקדמת יותר, למשל. לדבר בטון אוהב, וכל הזמן הזה להבהיר שאין דבר כזה לא להתקלח. אבל שיש מי שמקשיב לו. יש מי שמסביר לו על הצורך בהיגיינה, באסתטיקה...כל ילד ברמה שהוא מבין, לפי הגיל כמובן. לא לשכנע, לא להיגרר לוויכוח, פשוט לשוחח. ובכל מקרה להיות עקבי. מקלחת זה לא נושא שנתון לוויכוח. סתם דוגמא שעלתה לי.
ולהפסיק לחכות שיקרה משהו - משהו שאם הוא יקרה אז הכל יהיה בסדר. אז נהיה מאושרים.
אם נמצא זוגיות, אם ניכנס להריון, אם נלד, אם נזכה בפיס, אם נקבל את התפקיד הנכסף, אם נעבור דירה, אם נתגרש, אם נהגר, אם נרד במשקל, אם נפרסם את המאמר או את הספר......אז נהיה מאושרים, מוצלחים, מוגשמים.....
ובזמן שאנחנו מחכים - החיים מתפספסים. חל מצב של קפאון. מצב של המתנה.
במקום להבין שהחיים הם הדרך...........והכל קורה כאן ועכשיו. ואפשר גם ליהנות מזה.
גם השיעור הזה על על החמלה - אבן המשאלות, כמו שמכנה את זה סוגיאל רינפוצ'ה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי".
נטלי הפנתה את תשומת לבנו לכך שהפרק על חמלה בספר מופיע דווקא בחלק המוקדש למוות. ובאמת החמלה מתעוררת אצלנו יותר בקלות, יותר מהר, כשמישהו נוטה למות.
ובעצם, כולנו נוטים למות - מרגע שאנחנו נולדים. אז למה לא ללמוד לפתח חמלה עוד לפני כן?
והיו לי כמה שיחות משמעותיות מאד במהלך התרגילים בשיעור.
אני אוהבת ללמוד באימושיין - מכל כך הרבה סיבות. הראשונה כמובן שנטלי לא מפסיקה לחדש ולהפתיע ולהעמיק את שיטת סאטיה. השנייה היא שבכל פעם שמישהו שואל שאלה או משתף משהו בכיתה, היא עובדת איתו כך שכולנו מרוויחים מזה. והשלישית היא שבעבודה בזוגות או בקבוצות בתרגילים בכיתה מתרגלים הלכה למעשה את החומר הנלמד. תענוג.
כרגיל עוד לא החלטתי אם להירשם להמשך של התכנית הזאת או לחזור ל"כיתת אמן" - לשם הולכות רוב החברות שלי המאמנות. הכי הייתי רוצה שנטלי תעשה שוב תכנית אימון זוגי, שעשיתי ממש אחרי שסיימתי קורס מאמנים ואני מרגישה שזה עוד לא לגמרי "יושב לי טוב".
אני יודעת שכבר חפרתי הרבה כאן על חמלה, אבל רוצה לתעד לעצמי דברים חשובים שעלו שוב בשיעור הזה:
- שבאינטראקציה עם אנשים רצוי שנזכור מראש שאנחנו עומדים להיבהל. אנחנו נבהלים כל הזמן. דברים קורים ואנשים מדברים ואנחנו דבר ראשון נבהלים. ואם אנחנו זוכרים את זה, ומוכנים לטפל בגוף לפני שאנחנו מגיבים למה שהבהיל אותנו, כל האינטראקציה תיראה אחרת.
- שחשוב להבין שההשלכות של האחר לא קשורות אלי. נכון שזה כאילו מופנה כלפי, אבל בעצם זה שלו. וככל שאפתח אליו יותר חמלה, מעשיו ודבריו יאבדו ממשמעותם כלפיי, מהשפעתם ומערכם. זה לא שאני אדישה, זה שאני מבינה שזה שלו, ולכן זה גם לא מאיים עלי וגם אני מסוגלת לתמוך בו אם הוא נסער. כי זה לא עלי. זה שלו.
- להבין שהבהלה שהזכרתי קודם גורמת לי להמנע משיחה. ושכמעט כל דבר אפשר לפתור בעזרת שיחה אמיתית. וחשוב לזכור גם שבשיחה 97% זה טון הדיבור. הטונציה. לא מה שאנחנו אומרים. זה איך שאנחנו אומרים. וגם שפת הגוף. במיוחד כלפי ילדים - אבל גם כלפי כל אחד. הטון קובע את אופי השיחה. בחמלה יש רוך, יש קירבה, יש אמפתיה.
- וכמובן משפט המפתח: יחסים לפני תוצאות. ויחסים זה בעצם תגובות. ומה שחשוב זה שנכיר את התגובות של עצמנו. ונכיר את התגובות של האחר. ואם תמיד נזכור שהיחסים והשיחות חשובים יותר מהכל, אז יגיעו גם התוצאות.
והשאיפה (שהיא לא פשוטה ליישום כמובן אבל זה משהו לשאוף אליו ולעבוד עליו) - היא להגיב על כל דבר באופן נינוח. לחיות מתוך נינוחות.....
ומשהו חשוב - אנשים לפעמים טועים וחושבים שחמלה כרוכה בוויתור. במחיקת הצרכים שלי או הרצון שלי.
וזה ממש לא נכון. אפשר להגיב בחמלה ועדיין לעמוד על שלך. פשוט בלי תוקפנות. תוך שיחה פתוחה וישרה.
ילד שלא רוצה להתקלח - למשל. לחמול אותו אין משמעו לוותר לו על המקלחת. לשאול אותו מה גורם לו לא לרצות להתקלח. לתת תוקף לרגשות שלו, לאפשר לו להבין מה מפריע לו, ומה יאפשר לו להסכים בלי התנגדות ובלי ויכוחים. אולי הוא עייף מדי וכדאי להעביר את שעת המקלחת לשעה מוקדמת יותר, למשל. לדבר בטון אוהב, וכל הזמן הזה להבהיר שאין דבר כזה לא להתקלח. אבל שיש מי שמקשיב לו. יש מי שמסביר לו על הצורך בהיגיינה, באסתטיקה...כל ילד ברמה שהוא מבין, לפי הגיל כמובן. לא לשכנע, לא להיגרר לוויכוח, פשוט לשוחח. ובכל מקרה להיות עקבי. מקלחת זה לא נושא שנתון לוויכוח. סתם דוגמא שעלתה לי.
ולהפסיק לחכות שיקרה משהו - משהו שאם הוא יקרה אז הכל יהיה בסדר. אז נהיה מאושרים.
אם נמצא זוגיות, אם ניכנס להריון, אם נלד, אם נזכה בפיס, אם נקבל את התפקיד הנכסף, אם נעבור דירה, אם נתגרש, אם נהגר, אם נרד במשקל, אם נפרסם את המאמר או את הספר......אז נהיה מאושרים, מוצלחים, מוגשמים.....
ובזמן שאנחנו מחכים - החיים מתפספסים. חל מצב של קפאון. מצב של המתנה.
במקום להבין שהחיים הם הדרך...........והכל קורה כאן ועכשיו. ואפשר גם ליהנות מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה